העמדות בנושא הכאוב של חזקת גיל הרך הן לרוב נחרצות. או שאת לגמרי בעד או שאתה לגמרי נגד. אבל אותי הדיון הזה בעיקר מבלבל וכנראה שאני לא לבד.
זוג מתחתן, נולדים ילדים ואז משהו משתבש והם מחליטים להיפרד. זה תסריט שבישראל 2015 כולנו פוגשים. לפעמים בני הזוג מצליחים להגיע להסכמות על רכוש ועל ילדים בלי יותר מדי מלחמות, לפעמים לא. לפעמים עורכי הדין הם שמלבים את האש ובדרך לבית הדין למשפחה או לרבנות, הרבה מאוד דברים יכולים להשתבש, בעיקר כאשר הליך הגירושים בישראל רחוק מלהיות שוויוני. הקורבנות הם בעיקר הילדים ולי נדמה שעם ולמרות ההצהרות והכוונות הטובות, לא מספיק קורה כדי להגן על מה שחשוב באמת – טובת הילד.
כמה מילים על מזונות ועל תלונות שווא
ראשית, חשוב לציין שאיני משפטנית ואיני בקיאה בדיני משפחה. אני מתעניינת ושומעת סיפורים כאובים של חברים בהליכים. לא חקרתי את הנושא ביסודיות ואני מביעה פה את דעתי הלא-מוסמכת.
מזונות: אחת הטענות היא לאי שוויון כאשר אין התייחסות למצבם הכלכלי היחסי של בני הזוג. לטעמי, בנושא זה יחייב להיות שוויון מוחלט המתעלם ממגדר ולוקח בחשבון רק את מצבם הכלכלי של כל אחד מבני הזוג וכמה כל אחד מהם נושא בעול הכלכלי של גידול הילדים. כל פתרון אחר פוגע בילדים, נקודה.
תלונות שווא: אישה המגישה תלונת שווא נגד בעלה לא תועמד לדין על כך. זה עיוות נוראי. כיצד ייתכן שהחוק מאפשר להעליל על אדם ולהביא לחקירה ולמעצר שלו על לא עוול בכפו ואין על כך ענישה? הטענה היא שמטרת החוק היא שנשים לא יימנעו מהגשת תלונת אמת נגד בעליהן מחשש לטענה שהתלונה היא תלונת שווא. נקודת המוצא היא שנשים הן הצד החלש והמאוים וכך מגוננים עליהן. דווקא כאישה, גישה זו בעייתית מאוד בעיני. כן, אסור שאף אחד יפחד להגיש תלונה מוצדקת, אבל מכאן ועד פתיחת פתח להגשת תלונות שווא מתוך נקמנות, המרחק עצום.
תפוח האדמה הלוהט – חזקת גיל הרך
אני בכלל לא בטוחה שקיימת כאן תשובה נכונה. אני כן יודעת שעצם השימוש במונח “חזקה”, כאילו שילד הוא חפץ שמחזיקים בו היא בעייתית, ברמה הרגשית אם לא המשפטית. זה נושא שעוצמת הרגשות לגביו עצומה ושמשני צדי המתרס עומדים הצדדים המתבצרים בעמדתם, ללא שיח וללא הבנה לעמדת הצד השני. אני מסרבת להאמין שיש כאן כוונות רעות או א/נשים רעים/ות (אם כי בוודאות יש כאן אינטרסים כלכליים שמשפיעים ושכוחם רב), אבל בשורה התחתונה, נפגעים כאן ילדים וזה קו אדום שאנחנו חייבים להפסיק לחצות.
כיום, ילדים עד גיל שש נותרים אוטומטית בחזקת האם. על מנת שיקבל משמורת, על האב להוכיח שהאם אינה כשירה. למה? הטיעון הוא שהאם היא לרוב ההורה הדומיננטי בחיי הילד וכי בקרב על הילדים, הגבר עלול לאלצה לוותר וויתורים כלכליים ואחרים כדי לא לאבד את הילדים.
יש מי שיתווכח על עצם ההנחה האוטומטית שהאם היא ההורה הדומיננטי ויש גם מי שיגיד שגישה זו דווקא פוגעת בנשים כי היא מנציחה את תפקידה המסורתי של אישה. אין פה אמת אחת.
אבל מה קורה כאשר טובת הילד היא להיות עם האב? האם המערכת באמת מאפשרת לו לקבל משמורת בהליך פשוט והוגן? האם הילדים לא נפגעים? איזה כלים עומדים לרשות המדינה כדי לקבוע מי ההורה המתאים ביותר? האם יש שימוש נכון בכלים הקיימים? קחו למשל את חברי הטוב ששוב ושוב מונעת ממנו אשתו גישה לבתו, בניגוד לצווי בית משפט וללא כל סנקציה. הוא כואב והילדה נפגעת, כל זאת בחסות החוק.
אני לא יודעת אם חוק חזקת גיל הרך שלא עבר אתמול בכנסת הוא חוק טוב או לא. אני לא מכירה מספיק אותו או את החלופות המוצעות. ברור לי שהמצב כיום רחוק מלהיות אידיאלי, שחייבים לשנותו, שטובת הילד עדיין לא עומדת מספיק במרכז. במקרים מסוימים, בלהט מאבק הגירושים אפילו ההורים שוכחים את טובת הילד, ואסור, פשוט אסור שזה יקרה.
כל חוק שנחקק אמור להטיב עם כמה שיותר אנשים, מתוך הבנה שתמיד יש מי שייפגע. כאשר מדובר בחוק שאמור להגן על ילדים, זה לא מספיק טוב לומר ש”פחות ילדים נפגעים”.
חייבים למצוא את הדרך שבה אף ילד לא ייפגע, חייבת להיות דרך כזאת, כי בכל דרך אחרת אנחנו חוטאים לילדינו.
