פרשיות סוערות נוטות מטבען לבעור מהר ולשקוע מהר, אך הסערה שנוצרה בעקבות התבטאויותיו הקשות של ח”כ בצלאל סמוטריץ’ בנושא הפרדת יולדות יהודיות וערביות בבתי חולים מסרבת לשכוך
הכל התחיל ביום שלישי (5.4) בבוקר, עם ציוץ של חבר הכנסת הצעיר, “הילד הרע” של הבית היהודי, שהתייחס לנושא ההפרדה בין יולדות יהודיות וערביות בבתי חולים מסוימים:
הציוץ היה רק ראשון מסדרה שלמה של ציוצים שריח הגזענות שעלה מהם הלך והחריף, התגובות הזועמות לא איחרו לבוא והרשת געשה.
באותו ערב, התקיימה שיחה טלפונית בשידור חי בין רויטל סמוטריץ’, רעייתו של בצלאל, לבין רפי רשף. לא ברור אם הגברת סמוטריץ’ ניסתה להסביר את דברי בעלה או לחזק אותם, אך בסופו של דבר, אמירותיה רק הוסיפו שמן למדורה. היא דיברה, בין השאר, על סירובה למיילד ערבי באחת הלידות שלה: “כל מי שלא יהודי מבחינתי יש בעיה, הרגע הראשון שבו התינוק יוצא לעולם הוא רגע קדוש, טהור, יהודי, ואני מאוד אשמח שידיים יהודיות יהיו הראשונות שייגעו בתינוק שלי”.
ואם לא הספיקו אמירות מקוממות אלה, ביום שישי התפרסם באתר ערוץ 7 טור מאת רויטל סמוטריץ’ שבו היא מנסה, בניסוחים פתלתלים, להשליך את דעותיהם החשוכות שלה ושל בעלה על כלל הציבור בטענה שהיא “בסל הכל אומרת את מה שכולם חושבים” ומסברת בתוקף להתנצל על ההתבטאויות הגזעניות ואף טוענת שאינן כאלה.
ועל רקע כל השנאה הזאת, נשמעו גם קולות שפויים ומפייסים, הן מצד נבחרי ציבור והם מצד הציבור עצמו. בלט במיוחד מכתב גלוי לבצלאל סמוטריץ’ שכתבה הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן, שבו כתבה בין השאר:
“הלכת לאיבוד. חזור בך לפני שיהיה מאוחר והכל ידרדר לתהום. אני קוראת לך ולציבור שאתה מוביל, להפנים את המטבע שטבע הרב מנחם פרומן- “ההתנחלויות הן האצבע המושטת לשלום”. רק מתוך הקשר העמוק לארץ ולדבר השם נוכל באמת לקרב את העם הפלסטיני אל האהבה, השלום והקדושה הטמונים בארץ זו.”
לקולה השפוי של פרומן נוספו גם קולותיהם של שתי אזרחיות שפרסמו בפייסבוק סיפורים מהחיים, על מציאות של דו קיום אמיתי בין יהודים וערבים:
שירלי פרקש שיתפה את סיפורו של ג’וואד, הפיזיותרפיסט שסעד את אביה בבית החולים במסירות אין קץ:
ועדי שוסברגר סיפרה על האח הערבי שנלחם על חייה של בתה, עד הרגע האחרון:
אויבים? רוצחים בפוטנציה? מסתבר שבמציאות המורכבת שלנו, עדיין התשובה לשאלות אלה אינה חד משמעית כלל וכלל.
וסמוטריץ’? בינתיים הוא מצא דרך חדשה להישאר בכותרות, באמירות לא ראויות כלפי נבחר ציבור אחר. הפעם אמנם הוא מתנצל, אך את האמירה הפוגענית אינו מוחק. מפני מה הוא חושש? אלמוניות? חוסר תשומת לב?
