לפעמים גוש בצוואר הוא התחלה של כנפיים

בדיקה שגרתית אצל הרופאה שקיבלה מפנה עם השאלה “כמה זמן יש לך את הגוש הזה בצוואר?” איזה גוש בצוואר? גוש ממאיר בגודל 3 ס”מ. וכך נפרדתי מבלוטת התריס

שנתיים וחצי חלפו מאז הפרידה, מהיום שבו נכנסתי לחדר ניתוח שלמה ויצאתי עם פתח בצוואר ובלי בלוטת תריס. שנתיים וחצי מהעמוסות בחיי, שנתיים וחצי של שינויים שהם רק ההתחלה.

בנובמבר 2011 מלאו לי 40. הבטחתי לעצמי לבקר אצל רופאת המשפחה לעשות כל מיני בדיקות, מין טיפול 10,000 שכזה, כי זה מה שאנשים בני 40 עושים, כי זה אחראי, גם אם את אישה בת 40 ששונאת רופאים. אז הבטחתי ורק אחרי חודשיים הלכתי, מסיבה אחרת בכלל. קיבלתי טפסים לבדיקות ואז הרופאה הסתכלה עלי, מיששה את הצוואר ושאלה אותי על הגוש. כמה זמן הוא שם, האם הוא מפריע לי, גורם לכאבים. איזה גוש? גוש, גדול אפילו, תהרגו אותי אם אני מבינה איך לא ראיתי אותו, איך לא הרגשתי אותו. גוש-גוש.

הביקור אצל הרופאה היה הצעד הראשון במרתון רפואי אינטנסיבי – אולטרסאונד צוואר, רופא אא”ג, ביופסיה וטלפון בשבע וחצי בבוקר מהרופא. הגיעו תוצאות הביופסיה ואני מתבקשת להגיע למרפאה בקרוב, רצוי היום. הסרט בראש התחיל. נכנסתי למקלחת, כי שם אני חושבת הכי טוב וגם כי זה מה שאני עושה בבוקר ויצאתי משם עם החלטה הגיונית במיוחד. “פול, אם הרופא יגיד לי שאני עומדת למות, נתחתן, בסדר?” תהרגו אותי מאיפה זה יצא. אני ממש לא רוצה להתחתן, זה לא משהו אישי נגד פול, אני פשוט מעדיפה בלי, תודה רבה. פול לא ברח ולא הזמין אמבולנס אלא הנהן וחיבק אותי בלי מילים, כי הוא איש חכם.

המרתון המשיך. הרופא בישר בעדינות שיש ממצא ממאיר בביופסיה ואמר דבר שהרגיע אותי מאוד: “אילו הייתי אישה בת 40 והייתי צריך לבחור סרטן, הייתי בוחר בסרטן בלוטת התריס“. הוא הסביר שזה סרטן שלא ממש מתים ממנו, תכלס, “סרטן לייט”, אבל סרטן וצריך לטפל. הגיע הזמן להיפרד מבלוטת התריס.

באפריל 2012 נותחתי. נכנסתי לחדר הניתוח עם מיגרנה ויצאתי עדיין עם המיגרנה, אבל מינוס בלוטת התריס. יומיים בבית החולים, רמות סידן עולות ויורדות, שחרור הביתה ואתגר חפיפת השיער בלי להרטיב את הצלקת. הסברים לילדה בת קצת פחות משלוש שיש לאימא פצע בצוואר, שצריך להיזהר ושכבר אסור ציצי, כי הרופא אמר (תופעת לוואי חיובית של המצב, אין לי מושג איך הייתי גומלת את העקשנית הזאת אחרת).

החלק הקשה באמת הגיע כעבור שישה שבועות. טיפול ביוד רדיואקטיבי. לא, זה לא כואב, אבל זה מצריך בידוד וכולל רשימה ארוכה מאוד של איסורים, כולל שבועיים כמעט בלי הילדים. בעצם, זה כן כואב.

ומאז? על פניו שגרה. מיפוי כל גופי, תרופות שחייבים לזכור לקחת יום יום, דברים קטנים ומעצבנים כמו איסור על תרומת דם, אבל לא משהו דרמטי ובכל זאת, הצטברות של דברים שיחד ובשילוב של דברים אחרים, הביאו לתקופה עם הכי הרבה שינויים בחיי, הנה רשימה חלקית

ירדתי במשקל – נפרדתי מ-25 ק”ג (בשיא). עוד יש מה להוריד, אבל אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה.

שיניתי לוק – לא רק מלתחה חדשה, שיער, איפור, ביטחון חדש.

יצאתי מהבית  – הבנתי שלעבוד מהבית זה נוח אבל זה גם משעמם, הגיע הזמן למשהו חדש, לעבוד עם אנשים, כי אני טובה בזה.

התחלתי לכתוב – הבנתי שיש לי מה לומר ומסתבר שיש גם מי שרוצה לקרוא את זה אבל הכי חשוב – הכתיבה עושה לי טוב. הכתיבה גם הביאה אותי לקהילת הבלוגריות של סלונה. בונוס כפול ומכופל בחזקת מיליון.

חזרתי ללמוד – שנים אחרי שנפרדתי ללא שוב מהאקדמיה, הצטרפתי לתכנית המנהיגות של ויצו. תכנית שמגיע לה פוסט בפני עצמה, תכנית שפתחה עוד מיליון דלתות ושתוביל לעוד דברים רבים.

פרשתי כנפיים בכל מובן אפשרי וזוהי רק ההתחלה, אני מבטיחה (לכם, אבל בעיקר לעצמי)

 אני מזמינה אתכם להיכנס לקמפיין הגברת המודעות לסרטן בלוטת התריס של יסמין לוי באתר חורים ברשת, שהיה לי הכבוד להשתתף בו ואתם יודעים מה? כדאי מדי פעם לבקר אצל הרופא.