משבר הרכבות של ביבי יצר כאוס גדול. כאוס תחבורתי, כאוס בכבישים, כאוס בליכוד. השאלה האמיתית היא לאן יוביל הכאוס הזה והאם זה מה שסוף סוף יתניע מחאה אמיתית
תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבוע נכנע ראש הממשלה לדרישות החרדים ואסר על קיום עבודות תשתית ברכבת ישראל במהלך השבת. החלטה אומללה זו הובילה לכך שאותן עבודות תשתית נדחו ובמקום שיתקיימו עבודות בזמן שממילא אין תנועת רכבות וההפרעה היא מינימלית, עתה מושבתת פעילות הרכבת במוצאי שבת וביום ראשון. ללא רכבות, ישובי הצפון מנותקים מהמרכז ומהדרום ונוצרת פגיעה קשה במאות אלפי נוסעים – אזרחים וחיילים המסתמכים על הרכבת כדי להגיע לעבודה ולבסיס. באופן פרדוקסלי, השבתת העבודות הרכבת שנועדו לרצות את דרישת החרדים לצמצם חילול שבת הובילה לחילול שבת גדול עוד יותר בגלל הצורך בהיערכות לתחבורה חלופית ברמה הלוגיסטית וברמה התקשורתית, כפי שפירטה העיתונאית טל שניידר בפוסט שהוקדש לנושא בפלוג. ואם לא מספיק חילול השבת הנקודתי שנגרם, אין ספק שהמצב הזה תורם תרומה נוספת להרחקת הציבור הכללי מהדת וממה שהיא מייצגת. רציתם למנוע חילול שבת? נכשלתם, בגדול.
רכבת היא כלי התחבורה של המאה ה-21, בכל מדינה מתוקנת ומודרנית שמכבדת את עצמה, יש תשתית רכבות שמספקת מענה נוח, אמין, בטוח ויעיל לאוכלוסיה המתניידת מדי יום לעבודה. בישראל, תשתית הרכבות התקדמה מאוד ב-20 השנים האחרונות. לרמה של מדינה אירופאית עוד לא הגענו ועדיין חסרים קווים מרכזיים כמו קו מהיר לירושלים וקו שיגיע עד אילת, אבל אנחנו בכיוון הנכון. בכל מדינה מתוקנת, הרכבות פועלות 7 ימים בשבוע ועבודות תשתית מתקיימות בסופי שבוע, כי זה משבש פחות, אפילו בישראל זה כך, עבודות תשתית מתקיימות בשבת ולא מאתמול ועצירתן כתוצאה מסחטנות החרדים (שמאחוריה מסתתרים משחקי כוחות של ראש הממשלה) מצביעה על סדרי עדיפויות עקומים לחלוטין. אמנם כאן הסחטנות החרדית היא רק עוד כלי שבמקרה משרת הפעם את ביבי, אבל כוחם של החרדים והתערבות היתר שלהם בנושאים הנוגעים לכלל האוכלוסיה מחדדים את הצורך לבצע את ההפרדה המתבקשת בין דת ומדינה. בינתיים אין הפרדה אבל יש פערים והם הולכים וגדלים, בעיקר הודות לאירועים כמו זה.
החששות מפני הכאוס שהיה צפוי הבוקר בכבישים מובנים. בהיעדר רכבת, אנשים נוספים ברכבם הפרטי (מי שיכול) ובאוטובוסים. מאתמול, קבוצות ווטסאפ והפייסבוק עמוסות בהודעות של אלה שמחפשים טרמפים או מציעים אותם ובמטה המרכזי של מפלגת יש עתיד אף הוקם חמ”ל לתיאום טרמפים בין חיילים לבין נהגים שנחלצים לעזור להם. הבוקר ב-6:30 הכבישים היו עמוסים כמו ב-8:00 בבוקר רגיל, תחנות האוטובוסים היו מלאות אזרחים וחיילים ורבים מתלבטים איך להגיע לעבודה או לבסיס.
אבל מה שמקומם באמת בסיפור הזה זה לא הפקק של היום בבוקר, העיכוב בשיפור תשתית הרכבות או אפילו הסחטנות של החרדים. מה שמקומם באמת זה שכל המשבר הזה הוא תוצאה של משחקי כוח פנימיים במפלגת השלטון. לשר התחבורה ישראל כץ כוח רב בליכוד, ראש הממשלה, כידוע, לא אוהב סביבו אנשים חזקים. ההודעות הרשמיות שיצאו מלשכת ראש הממשלה ביממה האחרונה לא מותירות מקום לספק, הוא מאשים באופן וחריף את שר התחבורה (וכהרגלו נמנע מלקחת אחריות) ונדמה ששאלת פיטורי שר התחבורה היא לא שאלה של “אם” אלא שאלה של “מתי”. בשביל ראש הממשלה, משחק הכיסאות הזה חשוב יותר מכל דבר אחר, אם הוא יצליח להביס את יריבו, לא ממש נורא אם על הדרך מיליארדים של שקלים ייזרקו לפח והמדינה תתקע בפקק ענק, העיקר שהוא שמר על כוחו. הפעם, אפילו החרדים הכמעט כל-יכולים, הם רק עוד כלי משחק בידיו של ראש הממשלה פרנואיד.
ואיפה אנחנו, האזרחים, בתמונה הזאת?
אי הוודאות והכאוס גורמים לתסיסה לא קטנה בקרב אלה שבסך הכל רוצים לחיות את חייהם. הפייסבוק רוחש וגועש, הפוליטיקאים עותרים, מכנסים ישיבות בהולות ומלהגים את עצמם למוות והציבור? חותם על עצומות אינטרנטיות וקורא לצאת להפגין. במרכז מוקדים התקיימו הפגנות, חלקן מעוטות משתתפים פשוט בגלל הקושי להגיע למקום ההפגנה בלי רכבת. השאלה שנשאלת עכשיו היא מה עומקו האמיתי של המשבר בקרב הציבור והאם אנחנו רואים כאן את ניצניה של המחאה החברתית האמיתית החדשה. האם הרכבת של 2016 תעשה מה שעשה הקוטג’ בקיץ 2011? רק ימים יגידו.
