הבוקר טפחה על פנינו מציאות עגומה שבה דונלד טראמפ ניצח במרוץ הנשיאותי בארה”ב. אמריקה בחרה את הנשיא שלה והוא גבר, הוא לבן, הוא מיזוגן, והוא גזען
בשעות האחרונות הוכיחה לנו מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות שבאמת, אין מגבלות ואין גם גבולות. המדינה שנושאת על נס את ערכי השוויון בחרה נשיא שהוא גבר, לבן, גזען ומיזוגן. במדינה שבה לפני קצת פחות מ-100 שנים נשים קיבלו את זכות הבחירה, כל אישה שניה הצביעה לגבר שהתרברב על כך שהוא נוהג לתקוף נשים. כל אזרח שני בארה”ב, מדינת ההגירה מולטי-אתנית שבה כיהן 8 שנים נשיא אפרו-אמריקאי, הצביע למועמד שמאמין בעליונות הגזע הלבן ומתנגד להגירה. כמה מאותם אזרחים הם מהגרים או צאצאי מהגרים? כנראה שרובם המוחלט.
אפשר לומר שהמרוץ לנשיאות היה לבוחר האמריקאי מבחן של בחירה בין נבלה לבין טריפה. טראמפ שונא זרים, גזען, מיזוגן, חסר כל ניסיון רלוונטי, חסר מעצורים ופולט אמירות הזויות בקצב של מכונת ירייה. לעומתו, הילרי קלינטון מנוסה, משכילה, בעלת רקורד עשיר של עשיה, ניסיון בכל התפקידים הנכונים שיכולים להכין מועמדת לתפקיד נשיאה, היא נחושה, יסודית, אינטליגנטית ומכירה את הבית הלבן יותר טוב מכל אדם אחר. אבל למרות כל זאת, היא נתפסת כלא אמינה, מושחתת וחסרת כריזמה, האמריקאים פשוט לא אוהבים אותה, היא ה-Bitch.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרבה מאוד מתכונותיה של הילרי קלינטון היו נסלחות אילו את חליפות המכנסיים המפורסמות שלה היה לובש גבר ולא אישה. אבל בעוד שנחישות וכוחניות נחשבות ליתרון אצל מנהיג, אישה נשפטת אחרת והיממה האחרונה מוכיחה לנו שהבוחר עדיין מעדיף מטרידן עם פה גדול על פני אישה שנתפסת כ-bitch.
אם נרחיק את הפריזמה מההתרחשויות בארה”ב ונביט גם במה שקרה בישראל בבחירות 2015 או אפילו בפרשה שהסעירה אתמול את הרשת – ביבי נגד אילנה דיין ועובדה, נראה שיש כאן מכנה משותף שאולי יעזור לנו להבין יותר טוב את התוצאות.
אז מה הם עקרונות הניצחון?
בוחרים מצביעים מהבטן: בסופו של דבר, כשאנחנו בקלפי, רבים מאיתנו מצביעים הצבעה רגשית. אנחנו מצביעים למפלגה שגדלנו איתה, גם אם היא כבר לא מייצגת את העקרונות שלנו, אנחנו מצביעים למועמד כי הוא כריזמטי, חתיך, מעורר אצלנו הזדהות או מצליח לפרוט לנו על הרגש הנכון, גם אם אנחנו לא לגמרי בטוחים בעמדותיו בנושאים החשובים לנו.
לכוח(ניות) יש כוח: אנחנו חיים בעולם מפחיד, מועמדים שנתפסים כחזקים, נוסכים בנו תחושת ביטחון, גם אם אין בין תדמיתם החזקה לבין המציאות אפילו קשר מקרי.
סקרים ורשתות חברתיות: בממד האמינות, הרשתות החברתיות לוקחות על הסקרים בסיבוב. הסקרים טעו, בענק.
קמפיינים שליליים: קמפיינים שמבוססים על רק-לא עלולים להביא לתוצאה הפוכה ודווקא לחזק את היריב. לפעמים הם עובדים, אבל הם כלי בעייתי וחרב פיפיות. במקרה של בחירות 2015 בישראל, קמפיין רק-לא-ביבי העניק לו 30 מנדטים, באמריקה של 2016 רק-לא-טראמפ הזיק להילרי בעוד שקמפיין ההכפשה סביב בריאותה של הילרי היה במידה מסוימת אפקטיבי.
שינוי מפחיד אותנו: גם אם טראמפ הוא מועמד חדש בזירה, ססגוני ואקסצנטרי ונדמה אולי לבוחר שהוא מועמד שיביא שינוי, הוא בסופו של דבר גבר לבן ועשיר והוא מדבר בשפה של “החזרת עטרה ליושנה”. האמריקאים, מסתבר רוצים לחזור אחורה, לערכים של פעם והרצון הזה חזק יותר מכל ערכים של שוויון ושל מוסר. אמנם אמריקה בחרה לפני 8 שנים נשיא שחור אבל מסתמן שיותר מאשר ניפוץ תקרת זכוכית, הבחירה באובמה היתה היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל ועכשיו, במקום שתהיה בשלה לניפוץ נוסף של תקרת זכוכית, אמריקה רוצה לשמור על מרחק בטוח ככל האפשר מהתקרה.
אם אכן יקבעו התוצאות הסופיות שנשיא ארה”ב הוא דונלד טראמפ, יש לקוות שהישיבה בחדר הסגלגל תמתן אותו ובמבחן המציאות הוא לא יהיה אימפולסיבי וחסר מעצורים כמו שאנחנו חוששים שהוא עלול להיות. כך או אחרת, הקמפיין הזה מלמד אותנו שיעור חשוב על משמעות התקשורת, הרשתות החברתיות, הסקרים והרגש במערכת בחירות.