כבר שבוע שקר לי נורא, קר לי כל הזמן כמעט, עם הפוגות קטנות של חסד במקלחת ותחת השמיכה וזה מזכיר לי את החורף הכי מושלג, במקום הכי קר, שאיכשהו לא הרגיש כך
את החורף הזה שצנח עלינו פתאום, עם קור עז, גשמים כבדים, ברד, סופות שלגים והפסקות חשמל אני חווה עם אצבעות קפואות שמנסות להפשיר סביב ספל תה חם. קר כל כך מזמן לא היה לי ואני מרופדת היטב ולא מאלה שסובלים מקור לרוב, אבל קר, קר מאוד. אפילו בימים האחרונים, אחרי שהתחמם קצת וכבר אינינו רוכבים על שיאו של גל הקור, עדיין, קר.
11 שנה חייתי באנגליה שיודעת יפה מאוד להיות קרה. הראשונה מהן היתה בשפילד הצפונית, שקצת כמו ירושלים בנויה על גבעות וממש כמו ירושלים משותקת ברגע שהיא מתכסה בלבן, את 10 השנים הנותרות חילקתי בין הרטפורדשיר ללונדון. לפני הגעתי לאנגליה ביליתי שנה בוורמונט שבארה”ב. אחרי הסתיו המרהיב עם השלכת הססגונית ביותר בעולם הגיע אוקטובר ואיתו השלג שכיסה את הקרקע ונשאר עד אפריל. מעניין שבאותה תקופה צילמתי לפני – את השלכת המרהיבה בעיקר, צילמתי אחרי – את הירוק העמוק-עמוק של הצמחייה המתחדשת אחרי החורף הארוך, אבל לא צילמתי שלג בכלל. רק תמונה אחת נותרה מהחורף, של הנהר הקפוא שמול הבקתה שבה התגוררנו.
זו היתה בקתת עץ קטנטנה, בסופה של דרך עפר, עם הפנים לנהר והגב ליער. הצד שלנו של הנהר היה בניו המפשיר, הצד השני היה כבר וורמונט. הבקתה השכנה היתה במרחק עשרות מטרים בודדים אך לא זכור לי שראינו אי פעם את השכנים, אם בכלל היו כאלה. נו, בקתות מוקפות שלג הן לא בדיוק מקום שמזמין ישיבה על המרפסת. את הבקתה חיממנו בחימום חשמלי אבל גם באח שבנוסף לחימום ולאווירה נתנה גם אופציה נוספת לבישול. מה לא הכנתי שם? תבשילי קדירה בסיר יציקה כבד ושחור שמילאתי בכל טוב וקברתי לכמה שעות תחת האפר החם, סטייקים עסיסיים ואפילו פיצה ולקינוח, מי שרצה, מרשמלו צלוי על האש.
השלג היה כבד, אחד החורפים המושלגים ביותר גם יחסית לאזור. היה קר מאוד אבל לא זכור לי שחוויתי את הקור במיוחד. אולי זה היה החימום המצוין של כל מרחב סגור אליו נקלעים, אולי זה היה כי הייתי בת 24 ואולי הק”ג הנוספים שנערמו במהלך החורף הזה גם עשו את שלהם. כך או כך, אני לא זוכרת קור, לא קור כמו זה שאני חווה היום, 18 שנה מאוחר יותר.
