לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים עולה, בשיתוף פעולה בין ויצו וסלונה, פרויקט המתעד את הנשים שנרצחו מאז נובמבר 2014. האם ניתן לתת לפנים לנרצחות וגם לרוצחים?
חלקן הגיעו לכותרות, אולי אנחנו גם זוכרים אותן שבועות וחודשים אחרי. חלקן כבר נשכחו ולחלקן אפילו אין שם. הנשים שנרצחו בשנה האחרונה, צלליות שבשבועות האחרונים מדירות שינה מעיני. מי אתן ומי הם הגברים שנטלו את חייכן?
יש שם נשים מכל הסוגים – צעירות, מבוגרות, אימהות, סבתות, יהודיות, ערביות, לבנות, שחורות. הן היו נשים שעבדו, צחקו, בישלו, שיחקו עם הילדים, אהבו בני זוג שפעם אולי גם אהבו אותן בחזרה ואולי לא. הן היו ממש כמונו והן גם היו שונות מאוד. ואז, יום אחד, השתבש משהו בחיי כל אחת מהנשים הללו. אצל חלקן, אולי המשהו הזה היה משובש כבר מזמן. היום, הנשים האלה כבר אינן.
15 נשים ברשימה שלנו. 15 שמות ותאריכים. 14 נשים שנרצחו בידי בני משפחה – בני זוג, בנים, אבות. אישה אחת שנרצחה על ידי שכן. ייתכן ש-15 הנשים האלה הן לא כולן, יכול להיות שישנן עוד שנפלו בין הסדקים, ממש כמו שנפלו בין הכיסאות של החיים. מאז שהתחלנו את הפרויקט גם נוספו עוד שתי נרצחות ועד היום שבו נציין את היום למאבק באלימות, עלולות להצטרף עוד אחרות.
על הנשים תוכלו לקרוא ב-15 פוסטים שכל אחד מוקדש לאחת מהן. הפוסט הזה מוקדש לכולן, ל-15, לשתיים שנוספו ולאלה שנפלו בין הסדקים. הוא מוקדש גם לכותבות הנפלאות שנענו לקול הקורא שלנו והשתתפו בפרויקט לא פשוט זה. הכותבות שבאומץ ובאהבה פנו לקרובי המשפחה ולחבריהן של הנרצחות וביקשו לשמוע את סיפוריהן ושעשו כמיטב יכולתן כדי לתת לנשים שאינן עוד שם, דמות ותמונה.
לפעמים, הפניות נענו, הקרוב או החבר שמח להיות חלק ממפעל ההנצחה הזעיר שלנו, שיתף בפרטים על הנרצחת, שלח תמונות. לפעמים, עם כל הרצון, הכאב היה גדול מדי והבקשה נענתה בשתיקה. היו גם מקרים בהן התבקשו הכותבות לשמור מרחק, לא לדבר, לא לנסות לדלות פרטים, לא לכתוב את שם הנרצחת, כי הם מעדיפים שכך, כי זה כואב מדי או אפילו כי זה מסוכן. כותבת אחת אף הוזהרה שעדיף שלא תחתום על הפוסט בשמה, כי זה עלול להיות מסוכן לה. לפעמים לא היה אפילו עם מי לדבר, נדמה היה שאותה אישה שחייה נגדעו נעלמה כלא היתה. איש אינו מכיר, איש אינו יודע. אין תמונה, אין זכר.
לפעמים נדמה שככל שהנרצחת באה מרקע מוחלש יותר, גם גוברת שקיפותה. אישה שאין לה אפילו תמונה, הנרצחת האריתראית ששמה אותר, אבל אנחנו אפילו לא בטוחות שזה אכן היה שמה. נשים שהיו שקופות בחייהן ונותרו שקופות במותן.
והרוצחים? גם עליהם רצינו לכתוב. מי הוא האדם שנוטל בידו סכין או אקדח או אף שתי ידיים ונוטל את חייה של אישה שחיה לצדו? חיי אם ילדיו? חיי אמו? חיי בתו? מי עושה זאת לנגד עיני ילדיו הרכים? מי מנסה להשתמש בהם כדי לגונן על עצמו ועל מעשיו?
האם הם תכננו את הרצח? האם זה קרה ברגע של טירוף? האם זה חלק מקודים חברתיים שלעולם לא נבין ולא נקבל? האם גברים אלה הם מפלצות או שבמובן מסוים, גם קורבנות? האם החברה גם היא אשמה?
נשים רבות מדי נרצחו השנה ובשנים שלפניה. נשים רבות מדי יפלו קורבן לרצח גם בשנה הבאה ואנחנו? האם נמשיך לשתוק, או שהפעם נרים קול גדול ונצעק נגד השתיקה, נגד ההשתקה ונגד האלימות?
זה תלוי גם בנו, זו לא רק בעיה שלהם, זה גם שלנו. מהיום לא נשתוק עוד.
ושוב תודה לכותבות על הנכונות להשתתף בפרויקט לא פשוט, על המאמצים הרבים שהשקעתן למרות הקושי והכאב ועל הסיפורים שהבאתן לנו כאן.
