זה התחיל בסרטון קצר המתעד שיחה בין שני קשישים. שיחה קצת מוזרה ותגובות מפתיעות שהובילו לסוג של שיח חרשים על פני תהום פעורה שאפילו לא דמיינתי את קיומה
“אם אתה מחשיב את עצמך כאדם בריא, זהו רק סימן שאתה יותר חולה”. כך אומר הרבי הקשיש לבן שיחו בסרטון. ולמה הוא חולה, הקשיש השני? כי הוא נולד להורים יהודים והתנצר. בחירה לא שגרתית, אולי גם מצערת, אבל הרבי לוקח את זה למקומות אחרים. הוא מסביר לבן שיחו, שוב ושוב, “אתה חולה, אדוני, אתה לא יודע שאתה חולה, אבל אתה חולה”. הוא גם מסביר לו שהוא אומלל ולבן שיחו לא ממש עוזר שהוא בעצם אינו חווה אומללות כלל. בואו לא נבלבל חלילה את הרבי הנכבד בעובדות, הוא הרי יודע איך אתה מרגיש יותר טוב ממך, מסתבר.
ואם תוכן הסרטון לא מספיק, התגובות לו הותירו אותי פעורת פה. המגיבים, כולם, ללא יוצא מן הכלל, שבחו והללו את הרבי. למה? כי הוא רבי, אז הוא יודע. אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היו תגובות כמו זאת: “כמה אהבה יש לרבי. רק עם אהבה כל כך גדולה ושאינה תלויה בדבר, אפשר לרפא. ואת זה יש לרבי”. אהבה? איפה בדיוק מסתתרת האהבה בין המילים הקשות על מחלתו ואומללותו של האיש המעיד על עצמו כבריא ומאושר? איפה מסתתרת האהבה במקום בו ניכר שאין כבוד?
ואז הגבתי גם אני. קצת בבוטות, אני מודה, והתחילו התגובות ומהר מאוד הבנתי שיש פה שיח חירשים בין שליחי הרבי, הרמב”ם ואלוהים עלי אדמות לביני, חולת נפש ואומללה, מסתבר.
נקודת המוצא של בני שיחי היא כזו: מי שאינו שומר מצוות, הוא, על פי הרמב”ם, חולה נפש. הפתרון למחלת הנפש הוא למידת יהדות וחסידות.
אבל רגע, הרי לא מעט מתושביה היהודים של מדינת ישראל אינם שומרי מצוות, האם כולם חולי נפש? כן (אבל לא חולי נפש במובן המוכר לנו ולא, לא הסבירו לי מה זה בעצם חולה נפש).
ואם אני לא מרגישה חולת נפש? אני מרגישה שפויה ומאוזנת לחלוטין (חוץ מכה ימים בחודש). לא. אני חולת נפש, אני פשוט לא יודעת את זה. אה, אוקיי.
ומה ההסבר לריבוי חולי הנפש? פשוט מאוד – זה בגלל שזה דור המשיח והפתרון לכך הוא חסידות ופעולות שיזרזו את הגאולה, “במקום להביע דעות וביקורת”. הבנתי, להביע דעות וביקורת – אאוט. פעולות מזרזות גאולה – אין.
היו שם עוד כמה פנינים בשיחה הזאת ובעיקר היו הרבה תשובות ברוח “הוא הרבי, הוא מורם מעם / שליח האל / יודע יותר טוב”. היו גם הערות מלבבות על הזוגיות הבעייתית שלי, כאשר הסבירו לי שכיוון שבן זוגי אינו יהודי, אין לו נשמה “וזה יוצר בעייתיות אצל הילדים”. אנשים שאינם יודעים דבר או חצי דברעלי, עליו, עלינו, ממהרים לשפוט, כי הם יודעים יותר טוב, מסתבר.
זה היה שיח של חירשים עם אנשים המשוכנעים שיש רק אמת אחת והיא האמת שלהם ושכיוון שאמת זו עומדת בניגוד למה שאני יודעת ומרגישה, אז אני פשוט לא יודעת באמת מה אני יודעת ומרגישה. בתנאים אלה, שיח אמיתי לא יכול להתקיים.
כמי שגדלה בבית דתי, כמי ששמרה מצוות ב-18 השנים הראשונות לחייה וכמי שאוהבת את היהדות ומכבדת אותה, גם אם אני לא לגמרי סגורה על שאלת קיומו של אלוהים, עמדות אלה מקוממות אותי ובעיקר מעציבות אותי. בשיח הזה, אני מרגישה שלוקחים דת שבבסיסה היא יפה ובהגדרתה היא לא מסיונרית והיא בהחלט מעודדת קושיות ושאלות, והופכים אותה לאמונה עיוורת באליל קשיש. בלי דעות, בלי ביקורת, בלי עובדות ומציאות. בעיקר אני גם גם חשה שיש פה פגיעה בדמותו של הרמב”ם, איש גדול, לכל הדעות, איש רוח וגם רופא, פורץ דרך בזמנו, מסוג האנשים שכנראה היו יודעים להתאים את עצמם לרוח התקופה, בטח לא מישהו שמפחד מהבעת דעה, או חלילה, מביקורת. לא מישהו שמאמין באמונה שלמה שיש רק אמת אחת מוחלטת והיא האמת שלו בלבד (לא שחלילה אני מתיימרת לדעת מה היה אומר הרמב”ם, להזכירכם, אני חולת נפש, נכון?)
את השיח הזה בסופו של דבר הפסקתי. זה לא שיח שיש בו תועלת כי התהום הפעורה גדולה מדי. נותר רק לקוות שמדובר במיעוט ושרובנו, בעצם, די שפויים, בעיקר אם אנחנו מרגישים כך.
