ויינשטיין, שניצל את כוחו העצום כדי לפגוע בעשרות נשים, זכה לתואר רשמי חדש: אנס מורשע ונידון ל-23 שנות מאסר. הרשעתו היא רגע משמעותי מאוד במהפכת מי טו, אבל זוהי רק ההתחלה
נפילתו של הארווי ויינשטיין הגיעה לשיא דרמטי עם הרשעתו בבית המשפט בניו יורק באונס מדרגה שלישית ובתקיפה מינית ב-25 בפברואר. הרשעתו של ויינשטיין היא ללא ספק רגע היסטורי ומשמעותי, אבן דרך של ממש במהפכת מי טו, אותה מהפכה שצונמי התלונות נגד עבריין המין המורשע הטרי סימלה את תחילתה, אבל דרכה של המהפכה, עדיין ארוכה.
ב-11.3.20 נידון ויינשטיין ל-23 שנות מאסר.
מאז התפוצצות הפרשה באוקטובר 2017, יותר מ-100 נשים העידו שויינשטיין הטריד או תקף אותן מינית. רק חלק קטן מהעדויות נכללו בתביעה נגדו ובסופו של דבר הוא הואשם בחמישה סעיפים בלבד והורשע בשניים מהם.
בימים שאחרי הרשעתו, נחשפו מספר מסמכים שמעידים על צעדים בהם נקט ויינשטיין בימים לאחר פרסום התלונות נגדו. בין השאר, שלח ויינשטיין מיילים עם בקשות עזרה ליותר מ-20 אנשים בעלי השפעה, כולל המיליארדרים מייקל בלומברג וג’ף בזוס. ויינשטיין הבטיח לקבל טיפול בהתמכרות למין וביקש הזדמנות לחזור למוטב ולנקות את שמו. אחיו של ויינשטיין, בוב, כתב במכתב חריף נגדו: “הוא טורף מיני ואדם מתעלל ומקומו בגיהינום”.
כמה ימים לאחר מכן, ויינשטיין טען שהוא הותקף מינית בילדותו ובהמשך כתב הצהרה,שלא פורסמה, שבה הוא טוען שהוא אובדני. תכתובות המייל ושאר המסמכים מספקים הצצה למאמציהם של וינשטיין ופרקליטיו ולהציגו כאדם במצב נפשי קשה שמבקש לתקן את מעשיו, אך גם ניסה להשתיק את האנשים שחשפו אותו. ב-2017, בעקבות שמועה לפיה כוכבת “חברים” ג’ניפר אניסטון מתכוונת להתלונן נגדו, כתב ויינשטיין במייל “צריך להרוג את ג’ניפר אניסטון”
עונשו של ויינשטיין נגזר ב-11 במארס, הוא קיבל 23 שנות מאסר, המעט העונש המירבי שעומד על 24 שנים לאחת העבירות ועוד 4 שנים על סעיף נוסף. ויינשטיין עתיד גם לעמוד למשפט נפרד בקליפורניה על עבירות מין נוספות בהן הואשם ויש לקוות שהאנס בן ה-67 יבלה את שארית חייו בכלא.
המושבעים במשפט שהתקיים בניו יורק הרשיעו את ויינשטיין באונס של השחקנית ג’סיקה מן ב-2013 ובתקיפה מינית של עוזרת הפקה לשעבר, מרים “מימי” היילי ב-2006, שתי הנשים העידו נגדו במשפט. עדויות מפורטת וקשות של ארבע נשים נוספות השלימו תמונה של התנהלות כוחנית עקבית ומחרידה של ויינשטיין, שטען להגנתו שמגעיו עם המתלוננות היו בהסכמה.
“הוא יירקב בכלא, כפי שמגיע לו, ואנחנו נתחיל לסגור מעגל” אמרה השחקנית מירה סורבינו, אחת הנשים שהתלוננו נגד ויינשטיין. “כל שורדת שמפחדת ומרגישה חסרת אונים ופשוט לא יודעת מה לעשות, צריכה לשעת שאנחנו פה בשבילה ושיש תקווה ואהבה ואור וקבילה. יחד הבאנו שינוי ונמשיך להביא שינוי בחוק, זוהי רק טיפה בים של צדק שצפוי להגיע לתוקפים ולקורבנות בכל מקום”.
קבוצת “The Silence Breakers” (שוברות השתיקה), הכוללת יותר מ-100 נשים שהעידו על הטרדות ותקיפות מידי ויינשטיין יצאה בהצהרה המביעה אכזבה מכך שויינשטיין זוכה מאשמת האונס החמורה ביותר, אך הביעו שביעות רצון מכך שהוא “יוכר לנצח כעבריין מין מורשע”. בהצהרה נכתב גם: “ההרשעה לא היתה מתאפשרת ללא עדויותיהן של הנשים האמיצות הרבות שדיברו. למרות האיומים מצד צוות ההגנה של ויינשטיין הן שיתפו באומץ רב את סיפוריהן מול חבר המושבעים, בית המשפט והעולם. התהליך היה פגום מראשיתו, אבל דרכו נחשפו הקשים בפניהם עומדות נשים המבקשות לספר את האמת על פוגעים בעלי עוצמה. האומץ שלהן ייזכר לנצח בהיסטוריה, המאבק שלנו רחוק מלהסתיים”.
תגובה של השחקנית רוזאנה ארקט, גם היא בין קורבנותיו של ויינשטיין: “אסירת תודה לנשים האמיצות שהעידו ולחבר המושבעים שלא נפלו בפח הטקטיקות המלוכלכות של ההגנה. נשנה את החוקים בעתיד, כדי שקורבנות אונס יישמעו ויאמינו להם וכדי שיהיה קל יותר לקורבנות להתלונן על אונס”
פרשת ויינשטיין, החל מהחשיפה הראשונה של עדויות נגדו ועד להרשעה, היתה ועודנה בגדר רעידת אדמה, מאורע בעל משמעות גדולה לא רק למעורבים בדבר, אלא לסוגיית ההטרדות והתקיפות המיניות בכלל.
בפני כל נפגעת או נפגע תקיפה מינית שמחליטים להתלונן עומדים אין ספור מחסומים וקשיים. חקירות, חוסר אמון של הסביבה ושל הציבור, האשמת קורבן, טראומת העדות בבית משפט ועוד. הקושי גדול עוד יותר כאשר מדובר באדם בעל עוצמה כמו ויינשטיין, אדם שלא מהסס להשתמש בכוחו כדי לאיים על קורבנותיו.
מהנשים שהעזו לדבר על מעשיו של ויינשטיין נדרש אומץ גדול במיוחד, נפילתו של ויינשטיין, חשיפת מעשיו ולבסוף הרשעתו, גם אם היא רק על טיפה בים פשעיו, מאותתות לתוקפים כמוהו שאינם כל יכולים ולקורבנות – שיש תקווה.
עם זאת, לצד הניצחון המשמעותי והסמלי כל כך בהרשעתו של ויינשטיין, חשוב לזכור שתקיפות מיניות והטרדות ממשיכות להתקיים, שעדיין ישנם יותר מדי גברים שאינם מייחסים חשיבת להסכמה, או לרצונותיה של אישה ולזכויותיה על גופה, שהאשמת הקורבן במקרים של תקיפה מינית עדיין רווחת, שעדיין רוב הקורבנות לא מעזים להתלונן וגם כאשר קורבנות מתלוננים וכאשר תוקפים מורשעים, לעתים קרובות מדי העונש משקף תפיסות סלחניות של שופטים כלפי עברייני מין ולא את חומרת העבירה.
כדי שניתן יהיה להכריז על סופה המוצלח של מהפכת מי טו, נדרש עוד שינוי מהותי. זה יקרה רק ביום שבו הטרדות ותקיפות מיניות יהפכו לתופעה חריגה ונדירה, זיכרון רחוק מימים אפלים ועד שזה לא יקרה, אסור לנו לנוח אפילו לרגע.
