עוד מעט היא בת 95, היא הסבתא האחרונה שנשארה לי ואני הנכדה הראשונה שלה, אבל היא כבר לא זוכרת מי אני
עדכון
ב-3.4.20 נפרדנו מסבתא, קצות פחות מחודשיים אחרי שמלאו לה 99 שנים, קצת יותר מארבע שנים מאז שהיא הפסיקה לזהות אותנו.אם יש מקום אליו אנחנו הולכים כשאנחנו עוזבים את העולם הזה, אני מקווה בשבילה ששם היא תמצא מחדש את הזיכרונות מחייה הארוכים ושתדע שהמשכנו לאהוב אותה תמיד. זה הנוף הנשקף ממקום מנוחתם של נונו ומאמי, זה לצד זו.
נכתב במקור בינואר 2016
כבר 44 שנים שאני הנכדה שלה, הנכדה הבכורה ובשבע השנים הראשונות גם היחידה. כשהייתי בת 10 היא וסבא שלי עלו לארץ ובאו לגור ממש לידנו, רק בניין אחד הפריד בינינו. הייתי קוראת להם מהחלון, פוגשת אותם ברחוב ובמכולת, אוכלת אצלם ארוחת צהריים בכל שבת ובכל יום ראשון הייתי מגיעה אליהם לצפות ב״דאלאס״ כי להם היתה טלוויזיה צבעונית ולנו לא.
השנים חלפו. התגייסתי, השתחררתי, עזבתי את ירושלים, חייתי בחו״ל וחזרתי לארץ. סבי כבר נפטר ואת סבתא היינו מבקרים כשהיינו מגיעים לירושלים. פעם אחת היא אפילו הרחיקה עד ביתי. הנסיעה עייפה אותה מאוד, אבל היא שמחה לראות איפה אנחנו חיים. מדי פעם היינו מדברות בטלפון, לפעמים שיחות ארוכות, היתה שואלת על הילדים שלי, ניניה, מהם התמוגגה בכל ביקור.
ההידרדרות החלה באופן בלתי מורגש כמעט, היא שכחה משהו פה ומשהו שם. והרי זה נורמלי, לשכוח קצת, כשמזדקנים, לא? אבל בהדרגה, האפלה שאופפת את הזיכרון הלכה וגדלה ונקודות האור של הצלילות החלו לקטון. שיחות הטלפון והביקורים נעשו פחות ופחות תכופים ומביקור לביקור נפערת תהום של הידרדרות.
לפני שנה, כשהתקשרתי לברך אותה ביום הולדתה, ניהלנו שיחה מנומסת להפליא, מנומסת כל כך שבסופה תהיתי אם היא בכלל ידעה עם מי היא דיברה. בביקור האחרון שלנו אצלה היה כבר ברור שהסיפורים על הילדים נופלים כמו גשם של מילים בינינו, מילים שיצאו ממני ונפלו אל תהום האין-זיכרון שלה, מבלי להגיע ליעד.
והיום באנו שוב והיא חייכה, הושיטה לחי קרירה לנשיקה ואז הביטה בי ושאלה, בנימוס רב, ״סליחה, מי את?״ אמי מיהרה להסביר, ״אימא, זאת הבת שלי, יערה״ וגם את בן זוגי ואת הילדים הציגה. אני לא יודעת אם המידע נקלט או לא, אבל כעבור חמש דקות היא שוב הפנתה מבט לאמי ושאלה, ״מי זאת?״
פעם, השכחה גרמה לה תסכול וכאב. היום נדמה היה לי שהיא אפילו שוכחת שהיא אמורה לזכור. כמעט כמו ילדה שפוגשת מישהו בפעם הראשונה ושואלת ״מי זה?״ בלי גינונים ובלי מבוכה. גם הכאב נראה שנשר ממנה ונותר רק אצלנו. כואב לראות אותה כך, כואב גם לשאול את עצמי אם היתה זוכרת אם הייתי מבקרת יותר, אם הייתי מקפידה להתקשר בכל שבוע או בכל יום. כואב עוד יותר לתהות אם זה תכיפות המפגש בכלל משנה, כי אולי היא שוכחת גם את מי שנמצא שם מדי יום.
כך או כך, רגשות האשם שם
מדי פעם אני מבקרת במעון לניצולי שואה הסמוך לביתי. אני לא מגיעה לשם הרבה ומביקור לביקור לא מצפה שהדיירים הקשישים יזכרו אותי. כל ביקור שם מלווה ברגש אשמה כפול. פעם אחת, על כך שאני לא מגיעה לשם מספיק ופעם אחת על כך שאני מבקרת את הקשישים הזרים הללו יותר מאשר את הסבתא היחידה שעוד נותרה לי, גם אם היא כבר לא זוכרת.
עוד מעט ימלאו לסבתא 95, אולי היא תבין את זה ואולי לא, אולי יהיה לה יום צלול והיא תשמח כשיתקשרו לברך אותה ואולי, בעצם, עדיף שלא, כי נדמה לי שלשכוח ששכחת זה כואב קצת פחות.
