הנחיה חדשה של איגוד עורכי הדין האמריקאי לפיה התבטאויות לא ראויות יגררו קנס הביאה אותנו לצאת ולראות מה קורה לעורכות דין בבתי משפט ישראלים. התשובות לא מעודדות
לאחרונה יצאה הנחיה חדשה של איגוד עורכי הדין האמריקאי האוסרת על עורכי דין להעיר בבית המשפט הערות המתייחסות לגזע, לדת, למגדר ולמאפיינים אחרים של אדם. זו הפעם הראשונה שכלל אתיקה כזה נקבע בתחום המשפטי. המתנגדים להנחיה הביעו חשש שהחלתה עשויה לפגוע בחופש הדיבור של עורך דין המייצג לקוח, אך איגוד עורכי הדין מדגיש בתגובה שישנו סייג להנחיה והאיסור לדבר באופן פוגעני שכזה חל רק אם עורך הדין יודע או סביר שיידע שמדובר בהטרדה או באפליה. ההנחיה נקבעה כתוצאה מקשיים שחוות עורכות דין בבתי המשפט ברחבי ארה”ב.
אם בארה”ב יש עורכות דין המופלות בגלל מגדרן במידה הדורשת הנחיה שכזאת, מה המצב בארץ? כדי לברר זאת, פניתי לעורכת הדין איריס ברנד ששיתפה קצת מהחוויות שלה ושל עמיתותיה למקצוע בבתי המשפט בישראל.
עורכות דין או דוגמניות?
איריס מספרת איך כבר בתקופת ההתמחות, היא וחברותיה זכו להערות על רקע מגדרן, הערות מהסוג שאיש לא היה מעלה בדעתו להעיר לגבר. הערות על מראה חיצוני, הערות על לבוש, על איפור, הערות כמו: “את חושבת שחצאית תעזור לך?” או “מה זה פה שולחים לפה דוגמניות או עורכות דין?” וגם “תסכים איתי שהמתמחה הזאת היא חתיכה לא נורמלית?” וכן כינויים מבישים כגון “גנבת זרע”.
עוד מספרת איריס על עורך הדין הבכיר, אשר במסגרת מו”מ מקצועי אמר לה, במקום לענות עניינית להצעת פשרה: “קודם נראה איך את במיטה” ועורך דין אחר שטען במהלך תהליך גישור שקיים “מתח מיני” בינו לבין עורכת הדין שמולו. המגשר, לא פצה פה, אולי גם הוא, כמו עורך הדין, לא מבין שיש דברים שאדם בוגר אמור להתמודד איתם לבד ובעיקר לשמור לעצמו.
ומה עושים השופטים, המגשרים, עורכי דין אחרים? בדרך כלל, לא פוצים פה, לפעמים צוחקים במבוכה, לפעמים גם לא במבוכה. לפעמים השתיקה ושיתוף הפעולה מגיעים דווקא מצדן של שופטות ושל עורכות דין אחרות. מניסיונה של איריס, זה קורה בעיקר כאשר מדובר בעורכת דין צעירה מול עמיתה ותיקה ממנה. פה ושם יש שופטים אחרים שלא עוברים בשתיקה על התנהלות בזויה כלפי עורכת דין, כמו השופט שפסק 1,000 ₪ הוצאות, ללא קשר לתוצאות המשפט, לעורך הדין שהעיר על חזותה של עמיתתו. אבל הרוב? הרוב דומם, משתף פעולה בשתיקה, משתף פעולה בחיוך, משתף פעולה בהימנעות מגינוי.
ועורכות הדין הנפגעות? גם הן שותקות, בולעות את העלבון, מדי פעם מחליטה אחת מהן להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין, לעתים קרובות יותר, לא. גם למשטרה מוגשות מדי פעם תלונות, אך גם שם, היחס לנשים הוא לעתים קרובות שונה, מזלזל, פוגעני.
אך בעוד שישנן עורכות דין שהופעתן הנשית, אך מכובדת, זוכה להתייחסות לא רלוונטית, ישנן גם אלה שהופעתן אינה מכבדת את המעמד. בניגוד לארה”ב ולמדינות אירופה שם קוד הלבוש בבתי משפט הוא נוקשה ביותר וברור מאוד מה אסור ומה מותר, בארץ נראים מעת לעת עורכי דין בלבוש לא מכובד ועורכות דין בלבוש חושפני או צמוד מאוד שמקומו אינו בבית המשפט. אולי הלבוש הוא עוד סימפטום של חוסר הכבוד המספיק שבא לידי ביטוי גם בהערות הפוגעניות התכופות כל כך.
אך זירת הפגיעה, בעיקר בעורכות דין שהן נשים, אינה מוגבלת רק לבית המשפט. עורכות דין מספרות על ראיונות עבודה בהן הן נשאלות (בניגוד לחוק) על כוונותיהן להרות בעתיד ואחרות מספרות כיצד כאשר הטיעונים המשפטיים אוזלים, פונה לעתים הצד השני לזירת ההשמצות האישיות במדיה החברתית ולזירת ההטרדות הפיזיות מחוץ לכותלי בית המשפט. המלחמה היא מלחמת מינים בעיקר כאשר מדובר בדיני משפחה.
אז איך עוצרים את זה?
הבעיה היא קודם כל בעיה של תפיסה ותפיסות צריך לשנות, אך זהו תהליך שלוקח זמן. בארה”ב הגיעו לשלב קביעת ההנחיות הספציפיות (אם כי גם שם מסתמנת כאמור התנגדות), בארץ הדרך עוד ארוכה. תפיסות לא ישתנו כל עוד לא מדברים על הבעיה, כל עוד הערות לא ראויות אינן זוכות לתגובה, כל עוד ישנו שיתוף פעולה שבשתיקה. במציאות הקיימת, לצד שינוי הדרגתי של התפיסה, אין מנוס גם משינוי באמצעות סנקציות כמו פגיעה בכיסו של מי שחוצה את הגבולות. אולי, אם ידע אדם שצפוי לו קנס על התבטאות לא ראויה, הוא יחשוב פעמיים בטרם יפצה את פיו ואולי, עם הזמן, הוא גם יבין למה יש דברים שפשוט לא צריך לומר.
** עו”ד איריס ברנד היא עורכת דין המתמחה בדיני משפחה. האתר של עו”ד ברנד בקישור
