היום יוצא לאקרנים הסרט וונדר וומן בכיכובה של גל גדות, הישראלית שמביאה לנו גאווה לאומית לא מבוטלת. מה חשבנו על הסרט והאם הוא מביא איתו בשורה?
סרטי פעולה בכלל ואלה המבוססים על קומיקס וגיבורי על בפרט נמצאים בדרך כלל מחוץ לאזור הנוחות הקולנועי שלי. אני מעדיפה סרטים עם אחיזה חזקה במציאות ופחות פעלולים ובכל זאת, כמי שגדלה על “אשת חיל” הטלוויזיוניות בכיכובה של לינדה קרטר, הגרסה הקולנועית החדשה, של גל גדות הישראלית, סקרנה אותי מספיק כדי להוציא אותי מהבית ומאזור הנוחות.
הסרט, שזכה לביקורות מצוינות, בהחלט מהנה, אבל הוא גם השאיר אותי עם רגשות מעורבים שחלקם קשורים לז’אנר וחלקם לתוצאה. סצנות הקרבות, בעיקר לקראת סופו של הסרט, היו בעיני ארוכות ומתישות, בנוסף להיותן מופרכות, כצפוי, אבל אולי חובבי סרטי גיבורי העל ייהנו דווקא מהסצנות שאני הייתי מקצצת בהן ובעיקר מעושר הפעלולים שבהן. הדיאלוג טוב בתחילתו של הסרט, עם מנה בריאה של הומור עצמי שאהבתי מאוד, אך בהמשך התחושה היא שהסרט לוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות ושהיוצרים מבקשים לתת לו עומק שאמנם יש לו חשיבות והוא נותן ערך מוסף, אבל כיוון שהוא לא ממש נבנה לאורך הסרט אלא מוצנח בסופו, הוא נראה קצת מנותק ובעיקר תמוה ובלתי מוסבר.
גל גדות היא הגיבורה הבלתי מעורערת של הסרט. היא נראית מצוין וכאמזונה היא בהחלט משכנעת. היא חזקה, אתלטית, אקזוטית ומרשימה ולטעמי, מעולם לא נראתה טוב יותר. לאוזניו של קהל דובר אנגלית המבטא הישראלי של גדות מספק אולי נדבך נוסף של אקזוטיות וגם של אמינות. אילו היתה מדברת אנגלית אמריקאית או בריטית, זה היה פשוט נשמע מוזר. אך לצופה הישראלי, או לי לפחות, הישראליות של המבטא קצת הפריעה. הדינמיקה של דיאנה, הדמות שמגלמת גדות, עם סטיב טרבור (כריס פיין המצוין וההורס), הטייס האמריקאי, טובה ויש בה איזון בין רומנטיקה, הומור והחתירה למטרה המשותפת.
עוצמה נשית ומסרים פמיניסטיים ב”וונדר וומן”
וונדר וומן מצטרף לשורה של סרטים שמציגים בגאון נשים חזקות, עצמאיות ועוצמתיות. עידן הנסיכות חסרות האונים שמחכות לגיבור שיציל אותן הגיעו לקצו (אני מקווה) ולאחרונה אנחנו רואים שפע דוגמאות לדמויות נשיות חזקות – מג’ודי הופ השוטרת בזוטרופוליס, דרך מואנה שיוצאת למסע להצלת האי בדרכה להפוך למנהיגת בני עמה ועד לדרדסיות שמסתדרות מצוין בלי גברים. אפילו “היפה והחיה” בגרסתו החדשה והלא מצוירת, מציג בפנינו דמות נשית עם המון עוצמה.
וונדר וומן נועד לקהל בוגר יותר (וגברי יותר), אך המסר הפמיניסטי שבו דומה. דיאנה פרינס, נסיכת האמזונות, גדלה במציאות נטולת גברים. האמזונות הן לוחמות שמביסות ללא קושי או היסוס גם גברים חזקים. שאלת היותן נשים אפילו לא עולה והרושם הוא שהן אינן מרגישות במחסור בגברים בעולמן. עם זאת, קיומה של דיאנה עצמה, הילדה היחידה באי האמזונות, דרשה את התערבותו של האל זאוס שהפיח חיים בבובת חרס שפיסלה אמה. במפגשה הראשון עם גבר דיאנה מגלה סקרנות לגבי גבריותו אבל גם כאשר הקשר ביניהם מקבל תפנית רומנטית, בסיסו השוויוני לא משתנה.
עם חשיפתה לעולם בני האדם (ובאנגלית “World of men”, המעלה את התהייה אם הכוונה היא לעולם של “בני אדם” או לעולם של “גברים”) דיאנה ממשיכה להתנהג בדיוק כפי שהתנהגה עד כה ולא מעלה בדעתה שישי סיבה כלשהי לשנות דבר. גם כשהיא מתלבשת בבגדי נשים המתאימים למקום ולתקופה, הדבר היחיד שמטריד אותה הוא “איך יכולה אישה להילחם בבגדים כאלה?”. לרגע היא לא מעלה בדעתה שנשות העולם אליו הגיעו, פשוט אינן נלחמות.
נוכחותה של דיאנה, אישה חזקה בעולם שנשלט בידי גברים מעוררת הדים ופליאה, אך כאשר מגיע הזמן לצאת לקרב, מרגע שחבריה לדרך נחשפים ליכולות הלחימה שלהם, הם מקבלים אותה כשותפה שווה, לא מנסים לגונן עליה או לעצור בעדה. זה אולי המסר הפמיניסטי המשמעותי ביותר, כי להיות אישה חזקה באי מבודד שכל כולו נשים זה דבר אחד, אבל להילחם כשווה בין שווים לצדם של גברים עם מנטליות של ראשית המאה ה-20, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אולי קבלתה של אישה חזקה כל כך כשווה בין שווים, מבלי שהאגו הגברי של חבריה למסע ייפגע ולא במעט היא לא בדיוק מציאותית, כאמור, מדובר בסרט מז’אנר גיבורי העל, שבו הכל אפשרי.
בסופו של דבר, דיאנה משלימה את המשימה לשמה הגיעה לעולם בני האדם, אך לא מבלי לשלם על כל מחיר לא פשוט של התבגרות והתפכחות. הצעירה שרואה את העולם בצבעי שחור לבן ברורים מבינה שהתמונה מורכבת הרבה יותר ממה שסברה. ההתפכחות מביאה אותה לסף משבר אבל גם עליו, כמו על אויביה, היא גוברת ודרכו היא מוצאת את ייעודה האמיתי. חבל שדווקא חלק זה לא זכה למקום משמעותי ביותר בעלילה או להסבר ברור מספיק, עבורי לפחות.
והשורה התחתונה? עם הציפיות הנכונות, זה לגמרי סרט שווה צפייה.
טריילר ותמונות באדיבות גלובוס מקס
שחקנים: גל גדות (מהיר ועצבני, באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק), כריס פיין (מסע בין כוכבים), רובין רייט (הנערה עם קעקוע דרקון, בית הקלפים)
בימוי: פאטי ג’נקינס (מונסטר)
אורך הסרט: 141 דקות