לפני שבע שנים בדיוק, כחלק מתהליך של שינוי מבחירה, פתחתי בלוג אישי בסלונה שהצמיח לי כנפיים. היום, שוב אני בתהליך של שינוי, הפעם לא מבחירה, והגיע הזמן לסגור מעגל
לפני שבע שנים בדיוק, דקות ספורות לפני שמלאו לי 42, לקחתי נשימה עמוקה ולחצתי על “פרסום” ופוסט הבכורה שלי בבלוג שלי בסלונה עלה לאוויר. זו לא היתה הפעם הראשונה שפרסמתי מכתביי אבל זו היתה הפעם הראשונה שפרסמתי טקסט אישי כל כך שנגע בקישקע של החיים: משבר (?) גיל ה-40, טיפולי פוריות, סרטן בלוטת התריס, המאבק הנצחי על המשקל ועוד. הבלוג היה חלק מתהליך של שינוי מבחירה שעברתי אז. קראתי לו “מוכנה לפרוש כנפיים”, שם שהתברר כמדויק יותר מכפי שיכולתי לדמיין.
מי שהייתי ומי שהפכתי להיות
בדקה ל-42 הייתי מתרגמת עצמאית שמאסה בשגרת העבודה מהבית וחיפשה שינוי ומגע אנושי, הבלוג הצמיח לי כנפיים ופתח לי חלון ממנו התעופפתי לעולם הגדול ובסופו של דבר, אחרי תחנה קצרה כמנהלת הקהילה של בלוגריות סלונה, הביא אותי לכיסא עורכת האקטואליה של האתר ולהבנה שזה, בדיוק זה, מה שתמיד רציתי להיות.
זכיתי ל-4 שנים מופלאות במערכת סלונה, שהפכה ממקום עבודה לבית שני, למשפחה שניה ולחלק בלתי נפרד ממי שאני. בארבע השנים הללו למדתי יותר ממה שחשבתי שאוכל עוד ללמוד, הכרתי א.נשים מרתקים ומעוררי השראה, כתבתי על הכל – מפוליטיקה ופמיניזם עד לאוכל ואפילו אופנה, סבלתי ממחסומי כתיבה, כתבתי על דברים שאני לא יודעת איך מצאתי את האומץ לפרסם ובעיקר, התעוררתי כל בוקר בידיעה שאני עושה משהו משמעותי, משהו שמשנה, לפחות קצת, חיים של א.נשים.
ואז הגיעה 2020 ואיתה הקורונה. בינואר זה עוד היה “הווירוס הזה מסין שאולי כדאי שנכתוב עליו משהו, כל עוד זה אקטואלי”, בפברואר כבר היה לנו מתחם ייעודי לנושא באתר ובאמצע מארס התבשרנו על ההחלטה לסגור את סלונה וברגע אחד אבדו מקום עבודה, בית שני, משפחה, תחושת שייכות וחלק משמעותי מהזהות האישית והמקצועית.
חודשים שהם קצת כמו שנות אור חלפו מאז, 2020 עוד מעט מאחורינו, המשבר העולמי הגדול שנגרם על ידי וירוס אחד קטן עדיין פה ולא ייעלם בקרוב ולנו אין באמת ברירה אלא להסתגל, להביט קדימה ולהשתנות.
בניגוד לשינוי שבחרתי לעשות בנובמבר 2013, השינוי הגדול של 2020 לא היה שינוי מבחירה. זה היה שינוי פתאומי שקרה בתקופה של אי ודאות כללית. זו היתה טלטלה שחייבה חישוב מסלול מחדש, עם אפס ראות וקרקע שרועדת מתחת לרגליים ואם שינוי הוא תמיד קצת מפחיד, השינוי שהביאה 2020 היה מפחיד הרבה יותר, אפילו בשביל אחת כמוני, שאוהבת אתגרים ושינויים (לפחות כל עוד הם קורים בתנאים שלה).
בחודשים שחלפו מאז הפרידה מסלונה, חידדתי ושיפצתי קורות חיים, הגשתי מועמדות למגוון של משרות, התראיינתי בזום מהבית ואפילו מהאוטו, בקומה מינוס משהו של חניון, למדתי שלפנות לאנשים במקומות הנכונים כדי שיזרקו מילה טובה זה לא רק מקובל, אלא גם רצוי. הפנמתי שזו לא בושה לומר “אני מובטלת” ושדמי אבטלה זה כסף שלי, שעבדתי בשבילו ואפילו הצלחתי להגיד “לא” כשהתנאים היו הרבה פחות טובים ממה שסביר שאסכים לקבל.
ואז הגיעה שיחת הטלפון עם ההצעה שעשתה לי את הקליק הנכון בראש והכניסה לי פרפרים בבטן ובדקה ל-49 אני שוב יוצאת לדרך עצמאית, מלאה באנרגיות והתרגשות ולמרות המציאות הלא פשוטה, אני אופטימית. הפעם, רוח השינוי היא רוח מלטפת וטובה.
תחילתה של הדרך החדשה שלי, היא גם הזמן לסגירת מעגל. 7 שנים בדיוק אחרי שהשקתי את הבלוג שלי בסלונה, אני משיקה אתר משלי, שיש בו את כל מה שכתבתי ב-7 שנות כתיבה שהן חלק בלתי נפרד ממי שאני וששייכות לבית הווירטואלי הזה שכולו שלי. הפוסט הזה הוא הראשון שנכתב ומתפרסם לראשונה בבית החדש.
בדקה ל-42 לא ידעתי שהבלוג שלי יצמיח לי כנפיים, לא ידעתי אם אמשיך לכתוב בו ועל מה. שבע שנים ו-450 כתבות, טורים ופוסטים מאוחר יותר, אני יודעת הרבה יותר על כתיבה ועל כוחן של מילים אבל אין לי מושג לאן המילים והכנפיים ייקחו אותי וזה בסדר גמור, כי זו בדיוק מהותה של הרפתקה.
