ג’ולייט: הגרסה העירומה

חייה של אנני תקועים. היא תקועה בעיירת חוף אפרורית ובמערכת יחסים עם גבר שלא רואה אותה, אבל ממש כשנדמה שהמצב לא יכול להשתפר, השינוי המיוחל מגיע מכיוון מפתיע

אנני חיה חיים מתסכלים בעיירת החוף האפרורית שבה נולדה וגדלה, מנהלת את המוזיאון שניהל אביה, דואגת לאחותה הצעירה והמרדנית ונמצאת כבר 14 שנה במערכת יחסים אפרורית לא פחות עם דנקן, שיש לו עניין אובססיבי בנושא אחד בלבד: כוכב רוק מהעבר בשם טאקר קרואו שנעלם במפתיע לפני כ-20 שנה.

חייה של אנני מתנהלים בצלה של מערכת היחסים עם דנקן שלא ממש רואה אותה או קשוב לצרכיה או לרצונותיה ושמלהג ללא הפסקה על פרטי פרטים בחייו של טאקר קרואו הנערץ, בזמן שהיא מרגישה שהיא מתפרקת בהדרגה.

התפנית מגיעה כאשר דנקן מקבל בדואר את “ג’ולייט: הגרסה העירומה” – הקלטה נדירה של גרסה ישנה של האלבום “ג’ולייט” של קרואו. בניסיון נואש לזכות למעט תשומת לב, או אולי כי פשוט נמאס לה, אנני כותבת ביקורת לא מחמיאה על האלבום באתר אותו מנהל דנקן. דנקן מגיב בזעם, כמובן, אבל אז מקבלת אנני הודעה במייל מטאקר קרואו עצמו שיש לו מה לומר על הביקורת שכתבה.

בין אנני וקרואו מתפתחת ידידות וירטואלית. היא מספרת לו על תחושת הפספוס בחייה, הוא מספר לה על כישלונותיו ועל 20 השנים בחייו שבזבז. היא מנסה לברוח מעברה, הוא חי מזיכרונות עברו הזוהר ולא מצליח להתקדם להווה טוב יותר.

החברות בין השניים מתפתחת ומעמיקה וכאשר קרואו מזדמן ללונדון הוא מבקש לפגוש את אנני. למרות שהמפגש הראשון טעון ועמוס בקשיים ובאי הבנות, את הניצוץ ביניהם אי אפשר להעלים וכאשר קרואו מגיע לביתהשל אנני, מתרחש גם המפגש הבלתי נמנע עם דנקן שמגיב קודם כל בחוסר אמון ואחר כך בקנאה וזה לא המכשול היחיד שעומד בדרכם של השניים.

כוחו של הסרט בדמויות הרחוקות מאוד משלמות שקל מאוד לחבב דווקא בגלל אנושיותן. דנקן בלי נסבל בעליל, דמותה של אנני מתפתחת ופורחת ככל שהיא משתחררת מצלו המעיק וקרואו מצליח להקסים למרות, או אולי דווקא בזכות הטעויות שעשה, חולשותיו והפגמים באישיותו. יש מידה של עצב בחיים המפוספסים של אנני ושל קרואו ובחירותיהם השגויות בעבר מעוררות מחשבה, אבל לצד כל זאת, הסרט גם מצחיק מאוד ויש בו משהו פשוט שמחמם את הלב.

רוז בירן האוסטרלית בתפקיד אנני משכנעת מאוד (חוץ מהמבטא שטיפה מתפספס), אית’ן הוק הוא טאקר קרואו מדויק להפליא: דהוי, מצולק, רחוק משלמות אבל עם כריזמה שאי אפשר לעמוד בפניה וכריס אודווד הוא דנקן טרחן ועסוק בעצמו שלמרות הכל, גם קצת מעורר רחמים.