הגיע הזמן שנשים וגם גברים יקומו ויצעקו צעקה גדולה; ישמיעו את קול הנפגעות והנפגעים, קול שהמערכת תשמע ולא תוכל להתעלם ממנו ולא יפסיקו עד שתהיה פה רעידת אדמה
** נכתב במקור ב- 19.12.2016 ועודכן ב-22.10.20**
לא חולף יום שאין בו כותרת כלשהי על הטרדות מיניות או תקיפה מינית. יש ימים עגומים שבהם יש כותרות רבות, רבות מדי, ונדמה שאין עוד חלקה אחת טובה שבה אנחנו יכולות להרגיש בטוחות. בעבודה, ברחוב, בצבא, במשטרה, במועדונים, בכנסת, באמבולנס. וכשנדמה לנו שכבר שמענו הכל, שיותר לא נוכל להזדעזע, מגיע הסיפור שמפיל אותנו לרצפה.
הסיפור שהפיל אותי לרצפה, זה שמאז ששמעתי אותו לא מפסיק להתערבל לי בבטן, זה שאני יודעת שאני לא יכולה שלא לכתוב עליו, אבל פשוט לא מצליחה למצוא את המילים שיביעו את עומק הזעזוע, הוא סיפורה של בחורה צעירה שנאנסה במקום שבו אנחנו הכי חשופות ופגיעות, על ידי אדם שמתוקף תפקידו אנו אמורות להרגיש בטוחות במחיצתו ולתת בו אמון: מי שתפקידו לטפל בנו, מי שנשבע שבועה שכוללת, בין השאר, התחייבות לא להזיק לנו.
את הסיפור הזה אני מספרת עם המון כאב ובזעם עצור על מה שקרה ועל מה שממשיך לקרות. אני מספרת אותו בלי לחשוף את זהות הנפגעת הצעירה, כי בעולם שלנו, גם אם יותר ויותר נשים מוצאות את האומץ לדבר בפנים גלויות, הרוב הדומם הוא עדיין “א” או “השם שמור במערכת”. כי אנחנו עדיין חיות בעולם שבו קורבנות תקיפה מינית מרגישות שהפשע שנעשה נגדן מכתים איכשהו גם אותן – בעולם שבו עדיין מאשימים את הקורבן; בעולם שבו לקורבן עדיף שלא להיחשף.
זה קרה ב-2015. חיילת צעירה בת 19, הגיע למרפאתו של רופא נשים כדי לקבל מרשם לגלולות נגד הריון – הכי שגרתי, הכי טריוויאלי. אבל הצעירה, שחשבה שהיא נכנסת למרפאתו של רופא נשים מוכר ומכובד, מצאה את עצמה יושבת מולו ועוברת תחקיר צולב על חיי המין שלה, כולל שאלות הנוגעות להיבטים האינטימיים ביותר שלהם. זה לא היה הכל. בשלב הבא היא מצאה את עצמה מקבלת “טיפול”, כפי שכינה זאת הרופא – מה שהיה, למעשה, אונס באמצעות מכשיר רטט.
כן, קראתם נכון. רופא נשים החדיר מכשיר רטט לגופה של מטופלת. לא ספקולום צונן. לא מכשיר רפואי. ויברטור. לא מכשיר שהיינו מצפות למצוא בקליניקה של רופא, ובוודאי לא מכשיר שהיינו מצפות למצוא בתוכנו בזמן שאנחנו מבקרות אצל רופא נשים. המכשיר נועד למטרה אחת בלבד: סיפוקו החולני של מי שקורא לעצמו רופא נשים וסקסולוג.
מרגע שהתעשתה והבינה שמה שקורה לה לחלוטין לא תקין, עצרה הצעירה את הבדיקה ועזבה את המקום. בהמשך נהגה בדיוק “לפי הספר”: היא פנתה למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית לקבל תמיכה וייעוץ והלכה למשטרה להגיש תלונה. משם החל להתגלגל הכדור. המשטרה פתחה בחקירה; מתלוננות נוספות הגיעו ודיווחו על תקיפה מינית על ידי אותו רופא; הומלץ על הגשת כתב אישום והרופא הושעה מעבודתו. זהותו נחשפה לאחר שהוסר צו איסור הפרסום על שמו, שנה שלמה לאחר הגשת התלונות נגדו. הכירו: ד”ר בני שכטר, רופא נשים שהוגש נגדו כתב אישום על תקיפה מינית ואונס.
לאחר שהוגש כתב האישום ובזמן ההמתנה למשפט, התיר משרד הבריאות לשכטר לחזור לעבודתו בתנאים מגבילים. הותר לו לעסוק בגניקולוגיה, אך לא בסקסולוגיה. מטופלות מתבקשות לחתום על מסמך לפיו הן מודעות להיותו מואשם באונס ובתקיפה מינית, וכל ביקור מחייב נוכחות איש צוות רפואי. מבחינת החוק היבש, כל עוד לא הורשע, חלה על שכטר חזקת החפות, וכנראה שאנשי משרד הבריאות החליטו שהסיכון שבהחזרתו לעבודה בתנאים מגבילים נמוך מספיק, אבל החוק היבש וניהול סיכונים זהיר אינם יכולים לתקן את מה שנשבר בנפשה של צעירה שהותקפה או להחזיר לה את האמון במערכת או בבני אדם או למחוק את התחושה שאנשי הממסד הרפואי מגוננים על עמיתיהם.
ב-12.03.18 שודרה בערוץ 11 כתבתה של ורד פלמן העוסקת בין השאר בפרשת ד”ר בני שכטר, במסגרת סדרת הכתבות “משיבות מלחמה”. אחת השאלות שעולות בכתבה היא כיצד ייתכן שהרופא ממשיך לטפל בנשים.
מה עובר על צעירה שנפגעה כך, במקום שבו הייתה אמורה להיות בטוחה ובמצב שבו היא חשופה ופגיעה כל כך, ומידיו של מי שנשבע את שבועת הרופאים והתחייב “לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות רפואית”? מה עובר עליה כאשר מי שפגע בה כך חוזר לטפל בנשים אחרות, בצעירות אחרות כמוה? מה עובר עליה כאשר בתגובות לכתבה על שובו לעבודה, בין התגובות השונות היא קוראת גם תגובות כאלה:
מה עובר עליה כשהאצבע המאשימה מופנית דווקא אליה, כשמכנים אותה שקרנית ואותו הופכים לקורבן של שיימינג (שיימינג שמעולם לא היה שכן הצעירה ובני משפחתה לא הפרו את צו איסור הפרסום על שמו במשך שנה שלמה), שנתפר לו תיק. כשנשים אחרות בוחרות להאמין לו כי להן זה לא קרה, ולא להאמין לה, אישה צעירה שיכולה להיות בתן, אחותן או חברתן הטובה?
ומה עובר עליה כאשר היא רואה כיצד המערכת שבה אולי נתנה פעם אמון – מספיק אמון כדי שתאזור אומץ ותתלונן – סוטרת פעם אחר פעם בפניהן של נפגעות תקיפה מינית?
מה עובר עליה כאשר בוכריס, “גיבור ישראל” שהואשם באונס, יוצא עם עונש קל של הורדה בדרגה ומאסר על תנאי בעסקת טיעון המבוססת על פעלולי הלשון המשפטית: “בעילה אסורה בהסכמה”? כאשר האנס המורשע משה קצב שוחרר מהכלא שנתיים לפני תום ריצוי מאסרו, למרות שלא הודה במעשיו ולא הביע חרטה; כאשר ראש עיר שהורשע בשחיתות ובעבירות מין נענש בשנתיים מאסר בלבד, כאשר רב החשוד באונס ובמעשי סדום בילדה בת 14 משוחרר לביתו?
מה עובר עליה ועל כל נפגעת תקיפה מינית אחרת כאשר היא מבינה שמערכת המשפט הישראלית אינה רואה את החומרה הקשה שבפשעי מין, אינה רואה את הנפגעות ואינה שומעת את קולן אלא רואה ושומעת רק את התוקפים? מה עובר על משפחתה של הנפגעת, שחיה יום יום, שעה שעה, את סבלה של בת המשפחה, שמשלמת יחד איתה מחיר נפשי, רגשי וכלכלי על מה שנעשה לה על לא עוול בכפיה?
איזה אמון יכולה אישה לתת במערכת? איזו סיבה יש לנפגעות תקיפה מינית להתלונן ולעבור את דרך הייסורים של חקירה ושל משפט, אם זו התוצאה?
ב-19.10.20 הורשע שכטר בביצוע מעשים מגונים במטופלות במהלך עבודתו. הוא זוכה מסעיף ביצוע אונס במרמה והורשע בביצוע מעשים מגונים במרמה. הוא נידון לשנה וחצי מאסר ולאחר הרשעתו המשיך לעבוד עד שריונו הושעה למשך שישה חודשים בלבד.
