חבר חכם אחד שלי כתב “אם נחזיר את העולם טיפה יותר טוב ממה שקיבלנו אותו, סימן שהיה שווה לחיות”. בסופו של דבר, זה כל מה שרציתי לומר
כבר ימים שאני נאבקת עם הפוסט הזה שבו אני כותבת על מעשה אחד שאעשה בשנה הבאה כדי שיהיה כאן טוב יותר. המחשבות מתרוצצות בלי הרף והמילים לא באות. רק עכשיו, ב-2:30 לפנות בוקר, אחרי ערב שבו הייתי מוקפת אנשים שכל אחד ואחת מהם עושה הרבה מאוד כדי שיהיה כאן טוב יותר, באו המילים.
בורכתי בהכרות ובחברות עם אנשים שהעשייה למען הכלל זורמת בדמם, היא דרך חיים. זו יכולה להיות התנדבות בקרב ניצולי שואה או בגני פליטים, זה יכול להיות מבצע התרמה וזו יכולה להיות גם פעילות פוליטית. כל אחד ואחת בדרכו, כל אחד ואחת מסיבות אחרות, כל אחד ואחת אנשים שהחותם שהם משאירים בעולם הזה הופך אותו למקום יותר טוב ומאירה את חיי הסובבים אותם.
למה אנשים מתנדבים, משקיעים מזמננו וממרצנו ובאופן ישיר או עקיף ממשאבינו הכלכליים ללא תמורה חומרית כלשהי? אולי זה כי אנחנו באמת מאמינים בעשייה למען אחרים, אולי זה כי פעם אחרים עשו למעננו ואנו רוצים להחזיר, אולי זה בשביל הוקרה, כבוד או אגו או פשוט כדי להסתכל על עצמנו במראה בסוף היום ולהגיד “אני שבע רצון מעצמי”. אולי זה בכלל קצת מכל אחד מאלה או מניע אחר לחלוטין ואולי זה בכלל לא משנה. מניסיון, מי שמתחיל בעשייה למען הכלל, לא מצליח להפסיק, זה ממכר.
אז מה “תכנית העבודה” ההתנדבותית לשנה הקרובה?
אין ממש כזאת. ישנם פרויקטים ומסגרות קיימים, אבל הניסיון מלמד שלפעמים העשייה המשמעותית ביותר היא זו אליה אנו נקלעים במקרה ולא באופן מתוכנן, מושכל, או אפילו מוסבר. זו העשייה שאין לנו זמן אליה בלוח הזמנים הצפוף ממילא, אבל שנדמה שהיא מייצרת לעצמה כיסי זמן קסומים שמותחים את 24 השעות של היממה מעל ומעבר למה שחשבנו שניתן למתוח ממד קשיח כמו זמן. זו העשייה שסוחפת אותנו יותר מכל עשייה אחרת ושלפעמים מביאה לתוצאות המפתיעות ביותר (ולפעמים לא, אבל גם זה בסדר).
מה למשל? בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי משקיעה אין ספור שעות בניסיון לייצר לילדיי סביבה טובה יותר במוסדות הלימוד שלהם. תמונות של הזנחה במוסדות החינוך שלהם גררו זעם שגבר על הבושה ושהניע אותי לפעולה. כמו כדור שלג נצברה תאוצה ורבים אחרים הצטרפו לעשייה זו. השנה אשקיע זמן ומאמצים בשימור המומנטום שיאפשר שינוי אמיתי וחיוני במקום בו אני חיה. לא רק בבתי הספר, אלא בישוב, בקהילה כולה. זה לא היה מתוכנן, עד עכשיו זה פשוט קרה. בהמשך זה יקרה בצורה מתוכננת ומאורגנת.
ובכל זאת, מה בתכנית?
התכנית היא להמשיך בפעילות קיימת, לשמור על ראש פתוח, לראות מה נקרה בדרכי ואם זה מספיק חשוב, פשוט לעשות. אבל בעיקר, התכנית היא לגדל את ילדיי כך שיהיו מוקפים בעשייה ושהם לעולם לא ישאלו את עצמם “למה צריך לעשות?” אלא רק “מה אפשר לעשות?”
דבר אחד אחרון לשנה זו, אולי המשימה הקשה מכל, היא לנהוג כלפי כולם עד כמה שניתן בהבנה ובקבלה, לשפוט פחות, לאהוב יותר.
תודה לבני משפחתי המשלמים לא פעם את המחיר היקר ביותר של העשייה, לשותפים לעשייה ולחברים שהם המודל וההשראה שלי.
טקסט ועיצוב: דודו קקון, יו”ר שולחן עגול אשדוד
