כותבות חלומות

הן יושבות במעגל, נשים אמיצות שקמו ובחרו לצאת ממעגל האלימות ולשבת במעגל התמיכה, נשים שהעזו לעשות מעשה ולומדות מתוך הכאב שוב לחלום. הן יושבות, כותבות, חושבות ומספרות חלומות

למעון ויצו שבמרכז הארץ הגענו נרגשות, חוששות, קצת נבוכות ובעיקר עם סימן שאלה גדול. האם נוכחותנו כאן רצויה? האם נצליח לתת משהו לנשים שכאן שאותן לא פגשנו מעולם, שאת סיפורי חייהן איננו מכירות, שעברו דברים שקשה לנו אפילו לדמיין? מה אנחנו כבר יכולות ללמד אותן והאם שיחה על כתיבה בכלל רלוונטית עבורן?

יסמין ואני מעולם לא נפגשנו קודם לכן. הכרנו רק מהפייסבוק ומשיחות טלפוניות. שתינו בלוגריות, שתינו מכירות היטב את כוחה המרפא של הכתיבה ובמהלך הבוקר הזה מצאנו עוד נקודות מפגש ודמיון, אבל לא על זה באתי לספר כאן.

עיר מקלט

המקלט של ויצו נמצא אי שם בשכונה שאינה שונה מהרבה שכונות אחרות, בעיר הדומה להרבה ערים אחרות. חומה גבוהה מעוטרת ביתדות ברזל, דלת מתכת כבדה נעולה, הנשים והילדים שכאן נעולים בפנים להגנתם מפני עולם עוין, מפני אותם גברים אלימים שחלקם לפחות מסתובבים בקרבנו חופשיים. ככה זה, אין ברירה אחרת.

בפנים ניכרים הניסיונות ליצור סביבה נעימה וחמימה לדיירות ולילדיהן, הכל במסגרת מגבלות התקציב המבוסס גם על תרומות. המקום נקי ומסודר, הדיירות מנקות, מבשלות ומסדרות כאן, זה ביתן, זמני כלל שיהיה.

המפגש

הן חיכו לנו בסלון, ישובות במעגל הספות. נשים צעירות יותר וצעירות פחות, גבוהות יותר וגבוהות פחות, רזות יותר ורזות פחות. נשים ממקומות שונים בארץ ובעולם, מרקעים שונים, חלקן לא דוברות עברית, כמעט כולן אימהות, רבות אימהות לילדים צעירים, אחת עם בטן הריונית. יש שהגיעו לכאן לפני ימים או שבועות, אחרות כבר ותיקות, נמצאות פה 8 חודשים ויותר.

האם הן רוצות אותנו כאן? יודעות למה באנו? קשה לדעת, לרגע אני לא בטוחה שאני יודעת למה אנחנו פה ומה אנחנו יכולות לעשות.

אנחנו מציגות את עצמנו, אני מסבירה שהגענו במסגרת פרויקט ההתנדבות השנתי של בלוגריות סלונה. מנסה להסביר להן מה זה סלונה, מה זה אתר מגזין ובלוגים. עומד בינינו מחסום של שפה ובור של עולם מונחים שלם. יסמין צוללת ישר פנימה, בפתיחות ובכנות מספרת על עצמה, על סרטן השד, על הטיפולים ועל הכתיבה שעזרה לה כל כך.

“מי כאן כותבת?” היא שואלת אותן. רק אחרי שכמה מהנשים משיבות בחיוב אני חוזרת לנשום, אפילו לא ידעתי שהפסקתי. יסמין ממשיכה לדבר בפשטות ובגובה העיניים. אחת הנשים מתחילה לדמוע, יסמין מחבקת, אישה אחרת מביאה לה מים. היא הראשונה, אבל ממש לא האחרונה.

עשרה חלומות

הנשים מקבלות נייר ועפרון ומשימה – לכתוב עשרה חלומות. כל חלום הוא לגיטימי ואין חובה לשתף. יסמין מעודדת אותן להתפרע עם החלומות, לכוון גבוה. חלק מהנשים מתחילות לכתוב, חלקן פשוט לא מסוגלות, חלקן מעדיפות שלא. כך גם בשיתוף. יש שמשתפות את חלומותיהן, כל חלום וחלום, מציירות תמונה מוחשית שאפשר ממש לראות ולהרגיש. יש שאומרות מילה או שתיים, לא יותר, אחרות שותקות, אבל כולן קשובות לחלומות של חברותיהן ואצל כל אחת ואחת מהן מגיע רגע של בכי שאולי מקל קצת על הכאב.

על מה הן חולמות? על ביטחון, על עצמאות, על מקום משלהן. הן חולמות על עתיד טוב יותר לילדים שלהן, על חיים ללא פחד. החלומות שלהן הם חלומות על דברים שאולי לנו הם מובנים מאליהם. יש גם חלומות נועזים יותר אבל אף אחת פה לא חולמת חלומות נוצצים ומבריקים, רגליהן נעוצות היטב בקרקע.

הכתיבה – בעברית, בערבית, באמהרית, על הדף, במילים ובמחשבות – מציפה רגשות ופחדים, דמעות בעיניים ובכי של ייאוש עמוק, בלתי נשלט, אבל היא גם נותנת להן כוח. היא גורמת להן כאב, אך גם מעוררת תקווה ובסופו של המפגש נדמה לי שהן יוצאות מהחדר בצעד קל יותר ושתיים או שלוש נשארות מאחור לשוחח עוד, לשאול עוד שאלה.

מ.

כאשר נכנסנו לחדר מיד הבחנתי בה. היא נעה בחוסר נוחות, הביטה במבט כעוס כמעט. היא לא רצתה להיות פה. בהדרגה מבטה התרכך, גם הדמעות הגיעו, באו והלכו. כמה דקות אחרי תחילת המפגש עברתי לשבת לצדה. היא סירבה לכתוב, בחרה לא לשתף את מחשבותיה גם בעל פה והמשיכה לדמוע ובין לבין החלפנו מבטים וחיוכים מבוישים. בסוף המפגש היא ניגשה אלי ושאלה, “אם אכתוב משהו וזה יתפרסם, איך זה יעזור למישהו?” עניתי לה שאם אישה שנמצאת במצבה תקרא אותה, אולי היא תקבל השראה מהאומץ שלה וגם תעשה מעשה ותצא ממעגל האלימות. “אבל אין לי כישורים, איך אכתוב? היא שאלה”. חזרתי על הצעתה של יסמין להקליט את עצמה. “את גם יכולה להיעזר בחברות פה ואם תרצי, תתקשרי אלי ואני אבוא לכתוב איתך”. נתתי לה כרטיס ביקור שלי, אני לא יודעת אם היא תשתמש בו, אני כל כך מקווה שכן.

אלפי נשים בארץ חיות בפחד. חיות עם בני זוג או בני משפחה הנוקטים כלפיהן אלימות. הנשים המגיעות למקלטים הן אלה שמצאו את הכוחות לקום ולעזוב ולבקש עזרה. המקלטים מאפשרים להן את השקט ואת הזמן להתאושש, להיות עם הילדים, לחשוב מה הלאה. במקלטים הן יכולות גם ללמוד ולקבל עזרה כדי שיהיה להן לאן ללכת אחר כך, כי לחזור אחורה אי אפשר. נשים רבות מדי לא מגיעות למקלטים. חלקן ממשיכות לחיות עם אלימות קשה, חלקן אף נרצחות.

איך נותנים לנשים אלה את האומץ לקום ולעשות מעשה? איך נותנים להן כלים לעזור לעצמן, לזכות בעצמאות ובשקט עליהם הן חולמות? איך עושים את כל זה ויחד עם זה, איך דואגים לכך שנשים לא יהיו קרבנות לאלימות?