אולי אסון קריסת החניון הוא שיגרום לשינוי בתרבות חיתוך הפינות, ה”יהיה בסדר” והפרטאץ’. אולי נתחיל לדאוג לחיי בני האדם שבונים את הבתים, בתי הספר, החניונים והמשרדים שלנו?
פעם, כשעוד חיינו בלונדון ובן זוגי עבד באתרי בניה, הוא חזר יום אחד הביתה נקי ומצוחצח שלוש שעות לאחר שיצא לעבודה באתר בקצה השני של העיר. “שכחתי להביא את המגפיים הממוגנות, אז אסרו עלי לעבוד” הוא הסביר. ככה זה שם. אין ציוד מגן, לא עובדים.
שנים רבות חלפו מאז, הוא כבר מזמן לא עובד באתרי בניה וכבר כמעט 10 שנים שאנחנו לא חיים בלונדון. כבר כמעט 10 שנים שאנחנו בישראל וכבר כמעט 10 שנים שבכל פעם שאנחנו עוברים ליד אתר בניה, בן זוגי נאנח ואומר לי “אני לא מבין איך עובדים פה. אני פשוט לא מבין. תראי את הפועלים, הם בלי מגפיים, הם בלי קסדות, הם בלי רתמות. תראי את הפיגומים הרעועים האלה, איך עובדים כך? מישהו עוד ייפול וימות כאן” וכבר כמעט 10 שנים שמדי פעם מספרים לנו בחדשות על עוד פועל שנפצע או מת בתאונה באתר בניה, על עוד תאונה שאפשר היה למנוע ומדי פעם הוא גם לא מתאפק ואומר “ידעתי שזה יקרה”.
יום שני בבוקר, בית הקפה שמתחת למשרד, פעמיים מקיאטו כפול, שיחת עבודה וחולין. ואז האדמה רועדת. מן הסתם היה גם בום, אני לא זוכרת, אבל האדמה רעדה ובחוץ עלתה עננה של חול. בחוץ יש עננה של חול ואנחנו יושבים בפנים ואני טועמת חול. מהר מאוד נשמעו הסירנות, צוותים רפואיים מבית החולים אסותא הסמוך מיהרו לזירה, עוברים ושבים התקהלו, צילמו, ניסו להבין מה קרה. חניון בן 4 קומות קרס, פועלים לכודים בהריסות. הפסקת הקפה הסתיימה.
אני ממשיכה ביום העבודה. כותבת, מדווחת, מדי פעם מציצה בחלון בזירת הקריסה. חול, הריסות, אמבולנסים, מנופים, צוותי הצלה, אלונקות על המדשאה שעל הכיכר. דרמה אנושית מהקומה הרביעית, בדיוק מתחת לעצים. שוב ושוב אני מנסה לעסוק בשגרת העבודה ושוב ושוב חוזרת לחלון כדי לראות מה התחדש או השתנה.
שש וחצי בערב, אני יוצאת מהמשרד. בחוץ יש קהל סקרנים, תקשורת, מנופים, אמבולנסים בהיכון ועשרות אנשי צוותי ההצלה. הם קוראים זה לזה, מנועי המנופים פועלים אבל באופן בלתי מוסבר כל זה קורה בתוך דממה. אולי חסר רעש הרקע של התנועה הכבדה שיש פה בשעה זו, אבל בתוך רעשי הפעילות הזאת יש שקט שמשאיר אותי נטועה במקומי, בלי יכולת לזוז. עשרים דקות אני עומדת שם, צועדת קצת ימינה, קצת שמאלה, מצלמת תמונה או שתיים, למרות שאין באמת מה לצלם. הדמעות חונקות את הגרון ואני לא מצליחה לעזוב את המקום עד שהידיעה שילדיי, שלא ראיתי 48 שעות כמעט, מחכים בבית מחלחלת סוף סוף ומאפשרת לי להפנות את הגב לזירת הקריסה וללכת הביתה. כוחות ההצלה נשארים בשטח. הפועלים הלכודים לא יכולים ללכת הביתה.
29 פועלים נהרגו השנה. 3 נוספים נהרגו היום, עוד 4 נעדרים ולא ידוע עדיין מה עלה בגורלם.
מ-2010 נהרגו 230 בני אדם באתרי בנייה.
13,000 אתרי בנייה יש בישראל.
על 13,000 אתרים אלה מפקחים 17 פקחים. לא 1,700, גם לא 170. 17 בלבד.
ניסיתי לחשב לכמה אתרים יכול להגיע פקח אחד בשבוע אם יבלה שעה אחת בכל אתר. החישוב בלתי אפשרי אבל די ברור ש-17 פקחים לא יגיעו ל-13,000 אתרי בניה יותר מאחת לשנה, במקרה הטוב. תוסיפו לזה את הרצון של חברות הבניה לחסוך בעלויות, מידה לא קטנה של “יהיה בסדר” ושל “לי זה לא יקרה” ונטיה לחיתוך פינות ותקבלו מתכון לאסון ועוד אסון ועוד אסון.
לפעמים הם נופלים מגובה רב, לפעמים מנוף מתמוטט, לפעמים, כמו במקרה האחרון, המבנה עצמו קורס והם נהרגים או נלכדים. עוד לא ידוע בדיוק מה גרם להתמוטטות תקרת החניון אתמול. כבר נשמעו עדויות על חוסר יציבות שהורגשה עוד בבוקר, על דיווחים על ליקויים שזכו להתעלמות, על מפעיל מנוף שסירב לעבוד על מנוף לא בטוח ופוטר, על עובדי קבלן שעובדים בתנאים לא תנאים. לא רק כאן, באתרי בניה בארץ בטיחות העובדים נמצאת בתחתית סולם העדיפויות.
במקרה של אתר החניון, מצמרר לקרוא את ציטוט דבריו של מנכ”ל החברה הקבלנית שבונה את הפרויקט, רונן גינזבורג, לפני כשלוש שנים: “בפרויקט הקמת חניון ציבורי ברמת החייל בתל אביב, שבו אנו הקבלן המבצע, לקחנו אדריכל שינהל אותו. הוא מודע לבעיות תכנוניות, סביבתיות וכדומה, ויכול לפתור אותן מהר יותר ממהנדס, שהוא למעשה איש טכני כמו קונסטרוקטור שאחראי לכך שהמבנה לא יפול”. כי אם אפשר לחסוך כמה אחוזים בעלויות, למה לטרוח עם דבר קטן כמו מישהו שידע איך למנוע ממבנה ליפול?
זו לא הפעם הראשונה שפועלים נהרגים. זו לא פעם ראשונה שמבנה קורס. זו לא פעם ראשונה שקם קול צעקה, אבל אף אחד לא מקשיב, לאף אחד לא באמת אכפת.
ראש הממשלה ביקר הערב באתר הקריסה ואמר: “אנחנו לא חוסכים במאמץ לחלץ את הלכודים, ועושים זאת עם הכוחות בשטח ואמצעי טכנולוגיה מרשימים”. אין לי צל של ספק שדבריו נכונים. שעות ארוכות ראיתי את כוחות ההצלה עובדים בסדר, בארגון ובמקצועיות מרשימים ומעוררי התפעלות. אבל לצד ההסכמה עם דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני שואלת את עצמי מה עשה בנימין נתניהו שהיה עד לפני חודש גם שר הכלכלה ומה עושים שאר האחראים כדי שאסונות כאלה לא יקרו.
ראש הממשלה נתניהו, הגיע הזמן להבהיר ליורשך בתפקיד שר הכלכלה ולחברות הבניה (וקצת גם לכלל אזרחי המדינה) שפועלי בניין, גם אם הם ערבים או סינים, גם אם הם מתלכלכים ועובדים עם הידיים, הם אנשים שאולי יש להם חלום או שניים, אולי יש להם בבית אישה, או ילד, או הורה ושבוודאי יש להם את הזכות הבסיסית לבוא בבוקר לעבודה ולדעת שיש סיכוי טוב שיחזרו הביתה בסוף היום עייפים, מאובקים ומיוזעים, אבל שלמים בגופם ואפילו בחיים?
