משבר חוק ההשתמטות האמיתי או המדומה הסתיים והותיר אחריו שובל של סימני שאלה וסימן קריאה אחד: שוב ראש הממשלה, המאסטר מניפולטור, פועל לטובת עצמו ולא לטובת המדינה
מאז שהתחיל משבר חוק ההשתמטותאני מחפשת את המילים הנכונות לכתוב עליו ולא מוצאת אותן בכאוס של המציאות המשתנה שנמצאנו בה מאז תחילתו. כל מה שנראה חקוק באבן, מתברר במהרה כלא יותר מכיתוב בחול שנשטף בגלי אירועי היום. אז מה כבר אפשר לומר?
רגע אחד נדמה שהממשלה למודת המשברים של נתניהו נמצאת במשבר שאין לו תיקון ושהפעם באמת הולכים לבחירות ורגע אחד נדמה שזו רק אזעקת שווא. בין לבין, אי אפשר שלא לתהות עד כמה המשבר אמיתי ואם לא מדובר בספין אחד גדול של ראש הממשלה, המאסטר מניפולטור של הפוליטיקה הישראלית, עם שותפיו הטבעיים, שר הביטחון האופורטוניסט ליברמן ושר האוצר “איש הגומי” כחלון. רק דבר אחד בטוח – מי שמחליט בסופו של דבר הוא ראש הממשלה ולא משנה איזה סיפור הוא מוכר לנו, את ההחלטות שלו הוא מקבל לא משיקולי טובת המדינה שהוא אמור להנהיג, אלא משיקולי טובתו האישית ושרידותו הפוליטית.
היה רגע אחד בתוך הכאוס שחשבתי שהנה, באמת הולכים לבחירות. זה היה. שלשום, כשצפיתי בנאומו של נתניהו בדיון 40 החתימות. הוא צייר תמונה ורודה של מדינה פורחת שכל קשר בינה לבין המציאות הוא מקרי בלבד. הוא קרא לאופוזיציה להציע לפזר את הכנסת, תיבל, כהרגלו, בעקיצות, ופנה לחבריו בקואליציה במילים “השעה מאוחרת אבל לא מאוחרת מדי. צריכים לפעול באחריות. המדינה זקוקה לממשלה יציבה, איתנה, רחבה, אנחנו צריכים להמשיך יחד”.
הנאום לא היה אחד הנאומים החזקים של נתניהו, אבל היו בו כל האלמנטים המוכרים בנאומיו ולי היה ברור שכשהוא אומר שצריך להמשיך יחד, הוא מתכוון לכך שהוא רוצה בבחירות וכשהוא מאתגר את האופוזיציה הוא עושה את זה כדי שהוא יוכל ללכת לבחירות בלי להיתפס כמי שיוזם אותן, במועד שיעשה לו רק טוב. התחושה היתה בעיקר של דז’ה וו.
שוב משתנה כיוון הרוח
אתמול ב-16:00 אמורה היתה להתקיים ההצבעה על חוק ההשתמטות ולאחריה ההצבעה על פיזור הכנסת שיזמה האופוזיציה, אבל שעות ספורות לפני המועד, כיוון הרוח שוב השתנה. ההצבעות נדחו לערב וההצבעה על חוק ההשתמטות ונדחתה לאחרי ההצבעות על הפיזור. סדר תמוה, אם סוגיית ההשתמטות היתה משמעותית לנושא הפיזור.
במסדרונות הכנסת שרר אתמול מתח, כובד של נשימה עצורה, של המתנה. כולם חיכו, שיערו, אבל לא באמת ידעו. שש שעות הסתובבתי שם, שוחחתי עם חברי כנסת, שמעתי סביבי שיחות בין יועצים, לוביסטים, עסקנים וחברי כנסת. מהר מאוד הפסקתי לספור את הפעמים ששמעתי את המשפט “אני אגיד לך מה עומד לקרות” וגם הפסקתי לעקוב אחרי הפרטים הקטנים של המשבר הגדול הזה, כי הפרטים והאמירות לא באמת חשובים, מה שחשוב הוא השורה התחתונה: מה שמעסיק ומניע את ראש הממשלה (ולא, זה לא ניהול המדינה).
היה רק אדם אחד שבאמת ידע מה עומד לקרות, רק אדם אחד שבאמת יודע מה הוא יכול להרוויח מבחירות ומה הוא יכול להרוויח מסיומו של המשבר, ואתמול בערב הוא עמד על דוכן הכנסת זחוח, במצב רוח מרומם, עקץ את האופוזיציה, דיבר בביטחון על תוצאות הבחירות, אם יהיו ובאותה נשימה בישר על הסכמה של הקואליציה להישאר יחד.
7 הצבעות התקיימו על 7 הצעות לפיזור הכנסת. כולן נדחו. אחריהן עבר חוק ההשתמטות בקריאה טרומית, כי למי באמת אכפת משוויון בנטל כשיש סקרים שגורמים לשר הביטחון להזיע? משם להצבעות על התקציב שיש בו, כמה מפתיע, תוספות משמעותיות למטרות דת שונות ובעיקר משונות ובקרוב גם יעלה להצבעה חוק לאום גזעני וחשוך במיוחד.
המרוויח הגדול של המשבר הוא, כרגיל, ראש הממשלה. הוא המציא משבר ופתר אותו, הוא שוב הסיח את דעתנו לשעה קלה מחקירות וכתבי אישום, הוא שוב הוכיח שמניפולציות הן כוח העל שלו. הסיעות החרדיות יצאו מהמשבר המדומה עם חוק השתמטות והרבה כספים בתקציב, שר הביטחון סימן וי על התנגדות לחוק ועל מתווה שאף אחד לא באמת מבין מה הוא, חוץ מזריית חול בעיני הציבור, אנשי הבית היהודי מקבלים את החוק הלאומני והגזעני שלהם, שר האוצר מתרגל שוב את כישורי ההתקפלות שלו וכל המפלגות שהסקרים מבשרים להן רעות חוזרות לנשום לרווחה, עד המשבר המדומה או האמיתי הבא.
