נאומו של גנץ היה כתוב היטב ומדויק והצליח לכבוש את לבם של אזרחים רבים, אבל זה עדיין לא מספיק ובלי איחוד של גנץ ולפיד, לא יהיה כאן שינוי
אחרי שבועות ארוכים של שתיקה, אתמול ב-20:00, בני גנץ נשא את נאום פתיחת הקמפיין שלו וכבש את הפריים טיים. אחרי שרכב על גל השתיקה של עצמו הכי רחוק וגבוה שאפשר ושהרגיל אותנו לציוצים לקוניים ולסרטונים של 15 או 30 שניות, עמד גנץ על הבמה ובמשך חצי שעה וב-1,600 מילים הציג את משנתו. הוא דיבר על אהבתו למדינה ועל הצורך באחדות, הזכיר את המילה “שלום”, דיבר כמובן על ביטחון וכיסה כמעט כל נושא רלוונטי אפשרי, מכלכלה ומצב מערכת הבריאות ועד למלחמה בשחיתות וליחסי דתיים-חילוניים. הוא דיבר על כשלי הממשלה הנוכחית, אבל את נתניהו הזכיר רק פעמיים והדגיש את רצונו לקיים קמפיין נקי, חף מהכפשות.
נאומו של גנץ היה כתוב היטב, הוא היה מדויק ומלוטש וסימן וי ליד רוב התיבות החשובות (לי היתה חסרה איזו אמירה על ייצוג נשי ברשימה, למשל) וגם אם גנץ עצמו לא בדיוק שופע כריזמה, הוא כן משרה תחושת ביטחון ונשמע אמין. כששומעים ורואים אותו, קל לרגע לשכוח שלרמטכ”ל לשעבר אין אפילו דקה אחת של ניסיון במערכת הפוליטית ועם זאת, הנה הוא עומד על במה ונושא נאום מועמדות לראשות הממשלה והוא רציני לחלוטין.
זו לא הפעם הראשונה שאדם שזה עתה הקים מפלגה קופץ מעל לפופיק ומדבר על התמודדות לראשות הממשלה מהר מדי ומוקדם מדי. יאיר לפיד עשה את זה אחרי הצלחתו המסחררת בבחירות 2013 ובהמשך הביע חרטה על הדברים, גנץ אפילו לא חיכה לתוצאות מערכת בחירות אחת לפני שהצהיר את הצהרת הכוונות שלו. אבל אם נקודת הזינוק והרזומה של גנץ שונים מאוד מאלו של לפיד, הטעות היא אותה טעות. האם על גל הצלחתו בסקרים גנץ באמת מאמין שהוא יכול להפוך ממנהיג הצבא למנהיג המדינה מבלי לעבור את כל השלבים שבדרך? האם הוא באמת מאמין שמי שיודע לנהל מערכת צבאית יכול לנהל מדינה ולא מודע להבדלים הגדולים מאוד בין השניים? אבל השאלה האמיתית היא מה מאמין הציבור הישראלי חובב הגנרלים וכמה הנחות הוא נכון לתת לגנץ בזכות הרזומה הצבאי והמבט החודר בעיניו הכחולות. אם הציבור הישראלי דומה לציבור האמריקאי, כנראה שחוסר ניסיון הוא לא באמת מכשול, השאלה היא אם במבחן התוצאה זה עובד.
ואם כבר הזכרנו את לפיד, הרי אי אפשר להתעלם מכך שנאומו של בני גנץ אמש יכול היה באותה מידה להיות נאום של יאיר לפיד. המסרים דומים, ההבדלים האידיאולוגיים, אם הם קיימים, הם מזעריים ופערים אמיתיים אפשר למצוא רק בצורת ההגשה – שפת הגוף והאינטונציה. סימן השאלה הגדול ביותר שהשאיר הנאום של גנץ הוא למה לעזאזל הם לא רצים יחד.
התמונה שעולה מן הסקרים לא יכולה להיות ברורה יותר, איחוד יביא את המסה הקריטית הדרושה להחליף את נתניהו ולהביא את השינוי שהמדינה שגנץ וגם לפיד אוהבים כל כך, זקוקה לו נואשות. שניהם אומרים, ובצדק, שטובת המדינה היא בראש מענייניהם ואם הם עומדים מאחורי הדברים, זה הזמן להזמין אותם להסתגר בחדר עד שיצא עשן לבן ולצאת בחזית מאוחדת. לפיד בראש, גנץ בראש, רוטציה – שימצאו את הדרך שתאפשר להם להנהיג את המדינה ולהוציא אותה מהבוץ העמוק שבו אנחנו שקועים כבר הרבה יותר מדי זמן. המדינה צריכה את שניהם ועוד אנשים טובים כמותם ולאגו פשוט אין מקום כאן.
“באתי לכאן הערב מפני שפרט למשפחתי אין דבר יקר לי בעולם יותר ממדינת ישראל. אני אוהב את ישראל, גאה בה ומחויב לה. בשבילי ישראל באמת לפני הכל”
** גילוי נאות: הכותבת היא פעילה במפלגת יש עתיד
