למרות השעה, המיקום, חילוקי הדעות על הדוברים, ההסתייגויות הפקקים והעומסים, רבבות הגיעו אתמול להפגנת ”חומת מגן לדמוקרטיה” וביקשו דבר אחד: לחיות במדינה דמוקרטית, תחת הנהגה ישרה
בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה, אחרי מעט שעות שינה ועדיין עם הרבה אדרנלין מהערב שהיה, מהדורת החדשות של 7 בבוקר מדווחת לי על 10,000 מפגינים. 10,000 מפגינים? באמת? מתי, שעה לפני שהתחילה ההפגנה? איפה? אולי בחלק של הרחבה שבדיוק מול בימת הנואמים? או שאולי הם בכלל מדברים על הפגנה אחרת? בשער “ישראל היום” אין אזכור כלל לאירוע וב”ידיעות אחרונות” אינסרט קטן תחת הכותרת “משחקי הכס”. שני העיתונים הגדולים במדינה מתנהלים כאילו לא היו דברים מעולם.
בואו נדבר קצת על מספרים
אני לא מתיימרת לדעת לספור מפגינים, אני לא חברת סלולר ולא משטרה שיודעים לאכן מכשירים סלולריים ולהעריך מספרים כך, אני רק אזרחית אחת עם מכשיר סלולרי אחד שרוב הזמן לא הצליח להתחבר לשום דבר כי היה עומס מטורף על הרשת באזור.
אני רק אישה אחת שהיתה, בכל רגע נתון, במקום אחד ואני יודעת דבר אחד בוודאות: ההפגנה אמש היתה הפגנת ענק. נקודה. במשך שעה וחצי ישבנו, חבריי ואני, בפקקים בדרך לתל אביב, זמן ממושך עוד חיפשנו חניה וכשהתחלנו ללכת, היינו חלק מנחיל אנושי שזרם לכיוון רחבת המוזיאון, יותר משעה אחרי שההפגנה כבר התחילה. בכניסה לשדרות שאול המלך כבר לא הלכנו, אלא פילסנו את דרכנו בין ההמונים שחלקם זרמו החוצה וחלקם, כמונו, זרמו פנימה. עוד ועוד אנשים שמילאו את השדרה עד אפס מקום. דקות ספורות לפני שירת התקווה עמדנו מול הבמה והצלחנו לראות (בקושי) את המסך, כשאנחנו מוקפים בכל עבר באנשים. אני רק אישה אחת, שצעדה בשדרה אחת, בנקודת זמן אחת, אבל את אותו הדבר אני שומעת מאחרים שהגיעו מכיוונים אחרים. אני אולי לא יודעת איך לספור 100,000 איש, אבל אני יודעת איך נראית הפגנת ענק וזו ההפגנה הגדולה ביותר שראיתי מימי, וראיתי כמה.
ברחבת המוזיאון וברחובות סביב היו אתמול מצביעי כחול לבן והעבודה ומרצ והיו גם מצביעי ליכוד. באו אלה שמחו על כך שלא תוכנן להיות דובר ערבי ובאו אלה שזעמו כשנודע שאיימן עודה יעלה לבמה. באו מעריצי יאיר לפיד ובאו מתנגדיו. על פי בדיקה של אחת מחברות הסלולר שהתפרסמה למחרת ההפגנה, כ-50,000 איש הגיעו להפגנה (מספר שאינו כולל את תושבי האזור שחלקם גם השתתפו בהפגנה). 50,000 איש שמעבר לכל הפערים ביניהם, מסכימים על דבר אחד מהותי: הדמוקרטיה בסכנה וחייבים לצאת מהבית כדי לעצור את זה. 50,000 אנשים שמגדירים את עצמם כשמאל, כמרכז וגם כימין, יצאו מהבית במוצאי שבת, עמדו בפקקים, פילסו דרכם בקהל וצעקו בקול אחד “עד כאן”.
נעים להכיר, אופוזיציה לוחמת
ההפגנה, שנולדה כהפגנה אזרחית ביוזמת “שומרי הבית“, הפכה להפגנה של האופוזיציה כולה וטוב שכך. בזה אחר זה עלו על הבמה ראשי ונציגי סיעות האופוזיציה ודיברו על דמוקרטיה, על שלטון החוק, על המדינה ועל אחדות. יאיר לפיד ירק אש ושלהב את הקהל, הפנה אצבע מאשימה כלפי ארדן, כלפי אבי דיכטר, כלפי רועי פולקמן, כלפי ניר ברקת, כלפי אדלשטיין. “אנחנו מחפשים חמישה אנשים הגונים שיצילו את המדינה” והבטיח “לא ניתן לו להרוס את המדינה. נמאס לנו להיות מנומסים, רק התחלנו”.
בוגי יעלון פנה לאנשי הליכוד שלא מוכנים לראות את הרס המפלגה והמדינה ואיימן עודה דיבר על אחדות ואמר: “אני נמצא כאן היום כי אני מאמין בשותפות יהודית ערבית. אני מאמין ששותפות כזאת היא הדרך היחידה לתקווה ולשינוי במדינה. אני נמצא כאן היום כי אני מבין היטב את המשוואה שאנחנו האזרחים הערבים לבד לא יכולים, אבל בלעדינו זה בלתי אפשרי. זוהי המשוואה”. את הערב פתח וחתם בני גנץ, שהבטיח שהפגנה זו היא רק ההתחלה.
אחדות, תקווה ואהבת המדינה
בשמיים התעופפו להם יחד בלוני כחול לבן עם הבלונים הירוקים של מרצ, זה לצד זה עמדו אנשים שנולדו עם המדינה לצד זוגות עם תינוקות, תושבי נהריה לצד תושבי קיבוץ בארי, תל אביבים לצד אנשי פריפריה. אנשים חבשו טורבנים אדומים, לבשו חולצות מפלגה וחולצות מחאה חברתית וגם התעטפו בדגל המדינה ועם תום הנאומים עמדו כולם יחד לשיר את התקווה ואם יש מילה אחת שיכולה לסכם את מה שחשנו שם בערב הזו, תקווה היא בהחלט מילה מתאימה. כי כאשר יש רבבות שיוצאים לרחובות להילחם על הדמוקרטיה ועל דמותה של המדינה, כאשר המונים דורשים הנהגה ישרה, הנהגה שדואגת קודם כל לאזרחים ולמדינה וכאשר יש אופוזיציה רחבה שיודעת מתי להתאחד ולפעול יחד ושמבטיחה לנו שזו רק ההתחלה, יש גם מקום לתקווה.
